סוף עונת הטעויות של גרנט
"אברם הוא מאמן טוב, אבל בנסיבות הקיימות קיבל תפקיד שהיה גדול עליו. הפעם לחוברת הקומיקס שבה הוא כיכב לא היה סוף משעשע". משה שמאי, אוהד ווסטהאם, נפרד מהפרמייר ליג
מבין כל הרגעים הקשים שעבר אברם גרנט העונה בווסטהאם רגע הפיטורין מיד אחרי ההפסד בוויגאן - מה שמנע ממנו להדריך את הקבוצה במשחק הסיום של העונה - היה המכאיב ביותר.
אפילו מילת תודה, כמקובל, על עבודתו במועדון לא הייתה בהודעת הפיטורין הרשמית. במשך עונה שלמה גרנט ניסה לחלץ את הקבוצה שלו מתרחיש של ירידת ליגה ואת עצמו מהרגע המביש הזה, אבל לא היה לו - באישיות וגם מבחינת יכולת מקצועית - את מה שהיה דרוש לשם כך.
gd.jpg)
פיטורים משפילים, שבוע לפני סיום העונה. אברהם גרנט (גטי אימג'ס)
לא ברור מה היה יוצא דופן יותר - העובדה שגרנט קיבל הזדמנות כל כך ארוכה להישאר בתפקיד במהלך עונה כושלת,
או לקבל בעיטה בתחת ולהיות נשוא של פיטורים כל כך משפילים שבוע לפני סיום עונה. שני הצעדים הם מאוד חריגים.
בפיטורין משחק אחד לפני סיום העונה המנהלים גולד, סאליבן ובריידי בעיקר ריצו את הקהל, ועל הדרך קצת פטרו את עצמם מאחריות על הגב של מי שהם נתנו לו קרדיט כזה גדול. וזה היה מכוער. אבל בסך הכל לגרנט, שלא קיבל את הזכות להיפרד מהקהל ומהשחקנים כמו שצריך, לא יכולות להיות סיבות להתלונן. ואולי הוא אפילו קיבל סוג של המתת חסד שמנעה ממנו לפגוש את הקהל ואת התקשורת במשחק סיום העונה.
גרנט דיבר העונה על שופטים, על פציעות ועל חוסר מזל. אבל כשנסיבות חוזרות על עצמן באופן כל כך שיטתי ברור שמשהו מאוד יסודי לא עובד. הכישלון של גרנט התחיל בבחירות שלו בשחקני הרכש, כשנפל עם שחקנים שבהם השקיע את החלק הכי גדול מהתקציב. וינסטון ריד ופאבלו באררה היו פלופים אמיתיים, וגם ויקטור אובינה התברר כשחקן של הברקות ולא הרבה יותר מזה.
גרנט בעיקר טעה כשיצא לדרך במועדון מועד להסתבכויות כמו ווסטהאם מבלי שדאג לכך שבסגל הרחב שלו יהיו חמישה או שישה שחקני אופי קשוחים. ווינרים שאפשר יהיה ללכת איתם למלחמה. לאורך העונה הודגש שגרנט לא מצליח להרים קבוצה עמוסת כישרון, אבל הכשל הגדול של הפטישים ושל גרנט היה היעדר מוחלט כמעט בשחקני אופי. בפייטרים. מארק נובל לא כזה, מתיו אפסון אינו כזה, וגם קרלטון קול ופרדי פיקיון.
ואיפה שחקני האופי? גם פיקיון הוא לא אחד כזה (גטי אימג'ס)
למעט סקוט פארקר כל שחקני הסגל של גרנט היו רכים מדי או נטולי רוח מנצחים. ההגנה, הבאמת רעועה של ווסטהאם, ספגה ביקורת מ'דיי וואן' של העונה, אבל האמת היא שגרנט לא ידע לגרום לווסטהאם להתגונן כקבוצה. עם חוסן וקשיחות מינימלית. גרנט לא פתר את הכשל הזה בשום שלב בעונה.
מתישהו הוא היה צריך לשנות מגמה ולעשות סוף בדרך כלשהי לטיילת בהגנה - וזה לא קרה. וווסטהאם, מהיום הראשון עד האחרון, נראתה כמו קבוצה שכל הגבהה לרחבה שלה וכל התקפה נגדה תסתיים בספיגת שער. וזה יצר מצב של כרסום מתמשך בביטחון של כולם, מהאוהדים, דרך המנהלים ועד רוברט גרין בשער.
כשגרנט נכנס ללופ הזה לא הייתה בו את ההשראה ולא את השפה (לא אנגלית מדויקת, ולא שפה משותפת מבחינת מנטליות) שמנג'ר במועדונים בסדרי הגודל האלה צריך במצבי לחץ מהסוג הזה. הוא אמנם עשה כמיטב יכולתו לשחק פתוח והתקפי על פי המסורת של ווסטהאם, השחקנים כיבדו אותו, הוא עבד מהלב ולרוב הגיב נכון למה שקרה במגרש - אבל לא היה בו את מה שהיה דרוש כדי לשנות כיוון.
למעשה כבר ב-12 בינואר, אחרי התבוסה 5:0 בניוקאסל (מילא התוצאה, אבל הדרך) ולפני התבוסה הביתית לארסנל 3:0 הייתה אמורה להתקבל ההחלטה לפטר את גרנט. וזה לא קרה כי ההחלטה דלפה לתקשורת. עניינית גרנט פוטר כבר אז.
והיו כאלה שהודו לגרנט על עבודתו. אוהדי מילוול, למשל (AP)
גרנט, שעשה עם ווסטהאם עונה יפה בשני המפעלים בגביע, לא הביא את הקבוצה לשיא ברגעי האמת הכי קריטיים שלה. במשחק עצום מבחינת חשיבות בבית נגד בירמינגהאם בתחילת פברואר הוא ספג הפסד ביתי, במשחק גדול מאוד נגד אסטון וילה לפני חודש הוא ספג הפסד ביתי נוסף, ובקרב של שש נקודות נגד בלקבורן לפני שבועיים הוא חילץ בקושי תיקו ביתי. מה שקרה לו ולווסטהאם השבוע נגד וויגאן כבר היה משהו אחרי לגמרי - זה היה מעין קליפ פארודי על כל העונה הזאת.
קצת פרספקטיבה. ווסטהאם ספרה את הירידה החמישית שלה לליגה השנייה ב-33 שנה, וזה לא מעט. מה שאומר שהירידה הזאת לא קשורה רק לגרנט. מאז 1978 ועד 2005 המועדון בילה תשע שנים בליגה השנייה ועבר שנים רבות של מאבקי תחתית. ג'ון לייל, אחד משני המנג'רים הגדולים בהיסטוריה של הפטישים, ירד עם ווסטהאם פעמיים ליגה. גם בילי בונדס, ענק שבענקים (כשחקן, לפחות), ירד ליגה עם ווסטהאם כמנג'ר.
ב-78', כשווסטהאם ירדה ליגה, שיחקו בהרכב שלה טרבור ברוקינג, פרנק למפרד האב, בונדס, דיוויד קרוס, קית' רובסון, פט הולנד, וגם אלאן דוונשייר ואלווין מרטין הצעירים. וזאת הייתה קבוצה טובה בהרבה מזאת שהייתה העונה לגרנט. ב-2003 כשווסטהאם ירדה שיחקו בה פאולו די קאניו, ג'ו קול, פרדי קאנוטה, גלן ג'ונסון, ג'רמיין דפו, ג'ון מונקר, דון האצ'יסון, סטיב לומאס ועוד שחקנים טובים, וגם זה היה סגל טוב יותר משהיה לגרנט.
גם בכל מה שקשור בקריאת המפה בפרטים הקטנים גרנט שגה ועורר אנרגיה לא טובה סביבו וסביב המועדון. דווקא בתקופה שבה ההתאחדות האנגלית הייתה חמה כנגד התבטאויות נגד שופטים, וכשווסטהאם הייתה במומנטום הכי טוב שלה העונה, הוא מצא לנכון להעביר ביקורת מיותרת על השיפוט אחרי רבע גמר הגביע בסטוק, ונענש בהרחקה לשני משחקים.
חודש לאחר מכן, כשהפטישים נלחמו על חייהם בסטמפורד ברידג' והאוהדים הנפלאים שלהם קורעים את הגרון בשירת 'באבלס' שמטביעה את השירה של אוהדי צ'לסי, גרנט בחר להסתחבק, מחייך מאוזן לאוזן, עם פרננדו טורס כשזה עמד להיכנס למגרש כמחליף. האקט הזה לא היה נורא כשלעצמו, אבל בנסיבות שהיו קיימות באותה סיטואציה זה נתפס בעיניי האוהדים כחוסר רגישות מצד גרנט (מה עוד שטורס כבש דקות לאחר מכן את שערו היחיד העונה בצ'לסי) והם התפוצצו עליו ולא סלחו לו על כך.
וכמו שכל העונה הזאת נראתה, כשלגרנט כבר היה משהו ביד מול האוהדים - הוא איבד את זה בקלות. לפני כחודשיים, כשנראה היה שהעניינים מסתדרים לגרנט, האוהדים קראו בשמו מהיציע - ברגע די נדיר העונה. גרנט לא נופף אליהם בחזרה. אחר כך, כשהם הביעו את תדהמתם על כך, גרנט טען שלא שמע את הקריאות. ואולי ההחמצות הקטנות האלו שיקפו את הכל והפכו את העונה של גרנט לרצף של שיבושים שיכולים לשמש חומר לחוברת קומיקס (ואין יותר קומיקס מאשר מה שקרה השבוע לווסטהאם).
גרנט הוא מאמן טוב, ולא משנה מה יגידו עליו המבקרים שלו. הוא גם אדם טוב, וגם פה לא משנה מה יגידו מבקריו. אבל בנסיבות הקיימות הוא קיבל תפקיד שהיה גדול עליו. בווסטהאם הוא לא מונה בשל קשרים והודות לקיצורי דרך. הפעם גולד וסאליבן בחרו בו על סמך ההתנהלות והתפקוד שלו בעונה בצ'לסי ובפורטסמות, רק שהפעם לחוברת הקומיקס שבה הוא כיכב לא היה סוף משעשע.
לפנייה לכתב/ת 
