אני חוזר לסמטאות ילדותי
ביתם המיתולוגי של שבט הבנאים המפורסם היה בשוק מחנה יהודה. עכשיו, אחרי שנים בתל אביב, חוזרים גברי בנאי והילדים אורי ובועז למסע קולינרי בסמטאות השוק. 7 תחנות בהיסטוריה המשפחתית, כולל מתכון לצלעות טלה
כשאורנה בנאי הייתה בהריון, הסתובבה איזו בדיחה לפיה היא צריכה לקרוא לבנה, לכשייוולד, "בוב ה."- היא אמנם בחרה, באופן מפתיע, שלא לעשות זאת, אבל מסע בשוק מחנה יהודה הירושלמי עם שלושה מבניה האחרים של המשפחה - גברי ובניו אורי ובועז - חושף כי היה שמץ של אמת בהלצה הדלוחה. שבט האמנים של הבנאים, מסתבר, החל דרכו עם אזמל ופטיש ביד, ולא עם מיקרופון. ממש כמו הקרוב המצויר, בוב הבנאי.
"סבא שלי, אליהו יעקב בנאי, היה הבנאי שבנה את שוק מחנה יהודה ביחד עם קבוצה של אנשים נוספים," מבאר גברי. "אבא שלי, מאיר, היה בנו היחיד, וכמקובל עם בנים יחידים הוא היה מפונק מאוד. כשסבא בנה את השוק הוא קיבל שם חנות ירקות והחליט לבנות מעליה דירה, מה שהיה מאוד לא מקובל אז, כדי שיהיה מקום מנוחה לבנו הקטן, אבא שלי, שהתרוצץ בסמטאות."
גופו הנערי של גברי מסווה את העובדה שהוא כבר מזמן לא ילד, ולפני שנתיים חלף על פני גיל .70 את סבו המיתולוגי - שנפטר כשגברי היה בן שנתיים בלבד - הוא לא זוכר. אך למרות זאת, ואף שעזב את ירושלים לפני שנים רבות, כשהיה בן ,18 שוק מחנה יהודה עדיין מזוהה איתו. "היום אני בכלל גר ברמת אביב, ובכל פעם שאני מגיע לשוק התקווה או לשוק הכרמל יש שם מישהו שמתפעל מזה שבאתי את כל הדרך מירושלים עד לשוק בתל אביב," הוא מספר. "זה מצחיק אותי כל פעם מחדש."
הבנאים עושים שוק (צילום: אלכס קולומויסקי)
תחנה :1 קפה מזרחי
הקפה האחרון של יוסי
"לפני חמש שנים בדיוק, שלושה שבועות לפני שיוסי נפטר, כבר ידענו לאן זה הולך," מספר גברי, מתכווץ נוכח המפגש עם זיכרון אחיו המת. "הוא הרים טלפון וביקש לנסוע לירושלים, והבנתי שהוא רוצה להיפרד. הוא סיים אז להקליט את השיר האחרון שלו, 'תרנגול כפרות.' עלינו לבית הקברות בכניסה לירושלים וביקרנו את הקברים של ההורים ושל אחותנו. אחר כך הוא שאל אותי: 'לא נעשה איזה שוק קטן- '? ונסענו לשוק. הוא רצה לשבת פה, בקפה מזרחי. ישבנו בחוץ. שתינו. שלושה שבועות לאחר מכן הוא כבר לא היה איתנו."
ב"תרנגול כפרות," שיר הפרידה של בנאי מן העולם, הוא משלח מילים שנוגעות בקצות הנשמה: "אבל עמוק בלב, נפשי תמיד חוזרת אל דוכנים של שוק וממתקי סוכר." אלי מזרחי, בעלי בית הקפה ברחוב השזיף, שממהר להגיש לבנאים שתייה, נזכר גם הוא בצער בביקור הפרידה של יוסי בנאי.
במידה רבה, מזרחי הוא האיש שאחראי למהפכה הדרמטית שעבר השוק בעשור האחרון. גברי עוד זוכר את אביו, שהפעיל במקום חנות לכלי בית. אלי מזרחי, איש עם חזון ששימש במשך שנים רבות יו"ר ועד השוק, הפך את החנות המשפחתית לבית קפה ואחר כך לביסטרו חלבי. הצעד הזה עורר אז תמיהה. הרבה אנשים חשבו שמדובר במיקום מוזר לבית קפה. היום קשה לדמיין את השוק בלי המוסד הזה. אבל מזרחי לא עוצר פה: באמצע יוני הוא עומד להחיות את "קזינו דה פריז" בבניין מוריה שבקצה רחוב מחנה יהודה.
לפני עשרות שנים התנהל פה בר-קזינו ויש האומרים שגם בורדל, ומזרחי, יחד עם סולן "הדג נחש" שאנן סטריט, החליט לחדש את ימיו של המקום כקדם, תוך ויתור מובן על ההימורים והזונות. "למה לא"? הוא אומר. "אחרי שהבאתי את בשורת האספרסו לשוק, אני בשל להביא גם את בשורת הבר."
תחנה :2 חנות הגבינות של באשר
20 אלף חברים מהכיתה
כשיוצאים מקפה מזרחי אחרי שחולפים על פני בוטיק לחם עם מאפי שיפון וכוסמין, רואים ממש ממול חנות חדשה נוספת: "אמנטל - בוטיק של טעם," שמציעה למכירה שמן זית, זיתים וגבינות. מאז שהתיירים החלו להציף את השוק, הכל פה בוטיקי. הירושלמים נושכים שפתיים וצופים בצער במחירים המטפסים מעלה מעלה, סכומים שאפשר אולי לגבות מתיירי תל אביב, אבל פחות מתושבי העיר.
אנחנו מדלגים על הבוטיק ומתקדמים לחנות הגבינות המפורסמת של באשר. אלי באשר, אשף מכירות נדיר, עומד שם עם סכין שלופה ונותן לטעום. גם אם אתם מתעבים גבינות, מובטח לכם שתצאו מהממלכה שלו עם שקיות מרשרשות. הבנאים מתעניינים בגבינות מכל העולם, שנוחתות פה בדרך לא דרך.
הגבינות של באשר (צילום: אלכס קולומויסקי)
בחנות הפירות היבשים הסמוכה של האחים אליהו, נותן בעל הדוכן לגברי תמר מג'הול שמנמן ומאחל לו חיים מתוקים. הנה אמת חיים פשוטה: ירושלמים הם לא תל אביבים. פה לא שומרים פאסון כשמזהים את האורחים המוכרים בין הבאסטות. מחנה יהודה הוא לא המקום שבו יופיע המבט התל אביבי המתעלם במופגן, זה שמכיר את הסלב אבל לא מפרגן לו שמחת זיהוי פשוטה וגלויה. המבט הזה, המלאכותי, המתעכב קלות על הידו- ען, אינו מסגיר דבר ומרפרף מעליו כאילו היה שקוף. לא, לא. פה, כשמזהים את שלושת הבנאים - וכולם מזהים אותם - ממצים היטב את החוויה. "טוב לראות אותך"! קוראת אישה צעירה לעבר אורי בנאי, "אתם מלכי השוק! השוק הזה שייך לכם." אורי נבוך. "השוק ממש לא שלי, הוא של כולם," הוא אומר לה. קבוצת חיילות ענקית מסתערת עליו ודורשת צילום. הוא משתף פעולה.
גם בגזרה של גברי סוער. באי השוק לא נותנים לו להתקדם מטר מבלי שמישהו יעצור אותו, יטפח על שכמו, ילחץ את ידו, יזרוק משהו, יעיר, יספר, יחייך, יברך. "אשתי אומרת, שככל הנראה למדתי בכיתה של עשרים אלף ילדים," הוא צוחק. "אחרת איך אפשר להסביר את כמות האנשים האדירה שטוענים שהיו איתי בכיתה"?
אתה בא לשוק הרבה?
"לא. ירושלים נעשתה פנאטית ואני לא אוהב את זה. אני עצמי בא ממשפחה מאוד דתית, אבל זה ממש לא דומה לקיצוניים של היום. קשה לי לקבל את זה. כשאני מגיע לעיר, אני בא בעיקר לבית הכנסת, לאירועי שמחות או אבלות. אבל יש לי זיכרונות מכל פינה פה.
"אני בן הזקונים של המשפחה וגדלתי בשוק. פעם חיפשו אותי כל היום, ובסוף מצאו אותי ישן בתוך ארגז מלפפונים. כשהייתי ילד השוק הזה לא היה מקורה. הוא נראה אחרת לגמרי. השינויים שהמקום הזה עובר דווקא משמחים אותי. פתאום יש חנויות מעצבים, בוטיקים, בתי קפה. כנראה שיש תהליכים שאי אפשר לעצור."
גם אורי מעיד שהנסיעה הארוכה מתל אביב לירושלים גורמת לו להמעיט בביקורים. "מחנה יהודה מזכיר לי בעיקר את הילדות," הוא אומר. "עד שסבתא נפטרה, כשהייתי בן ,13 הייתי בא לפה הרבה. אני זוכר את הבאסטות של הדגים, הבשר, הפיצוחים והממתקים. אני מת על שווקים. כשאני נוסע לחו"ל, אני משתדל להשתכן בדירות ולא בבתי מלון כדי שאוכל לבקר בשוק המקומי, לקנות לעצמי את האוכל ולהכין אותו בכוחות עצמי. איכשהו יוצא שדווקא לירושלים אני מגיע ממש מעט."
עבור בועז, השוק הוא בראש ובראשונה חוויה משפחתית. "אורי ואני מאוד אוהבים להסתובב בשוק התקווה בתל אביב," הוא מספר. "אורי מת על חלקי פנים, במיוחד ביז, ואנחנו אוהבים לאכול את זה שם. לי אין זיכרונות ילדות ממחנה יהודה כמו לאורי, כי אני צעיר ממנו בשמונה שנים, אבל גם אני מאוד מחובר לשווקים. כשגרתי באמסטרדם חרשתי את השווקים שם."
"אוי, השוק באמסטרדם," נזכר אורי. "יש להם שם דוכן של הרינג, שאנשים עומדים בתור. עמדתי גם, וכשקיבלתי את ההרינג שלי נתתי ביס - והרגשתי שאני מקיא. זה היה בלתי בליע לגמרי."
תחנה :3 רחוב האגס 1
בית אבא בשיר של אהוד
הבית של אליהו יעקב בנאי ברחוב האגס שבלב השוק כבר אינו שייך למשפחה, למרות שבשנת 2000 שונה שם הרחוב ל"רחוב אליהו יעקב בנאי." דלת ברזל ירוקה ומחלידה, שמעליה מגן דוד, חוסמת את הכניסה ואת האפשרות לעלות לדירה. המוכרת בחנות הירקות למטה - עדיין קיימת פה חנות ירקות, ממש כמו פעם - שואלת את גברי אם הוא רוצה לעלות ומציעה לו מפתח. גברי מסרב. הוא מרים עיניים למעלה, נועץ מבט ארוך ומתרחק. אורי ובועז נשארים לעמוד במקום.
"לפני כמה שנים היה פה פיגוע," אומר אורי. "מחבלים התפוצצו בו זמנית בשתי הכניסות לרחוב האגס. מההדף הדירה נהרסה לגמרי. כל מה שנותר ממנה הוא רצפה. לא נשאר כלום. לא קירות, לא תקרה. אני מבין את אבא, שקשה לו להיכנס. גם אני לא הייתי רוצה לעלות." בכל זאת אנחנו מציצים דרך חרך קטן בדלת ורואים המון מדרגות תלולות. "כשהייתי ילד, סבתא תמיד הזהירה אותי מפני המדרגות האלה," נזכר אורי. "פחדה שאפול."
מילות שירו של אהוד בנאי "האגס ,"1 העוסקות בקירות חשופים וספוגי זיכרונות, מתנוססות אף הן בסביבה. אבל מנגד, ולצד חנות הירקות, פועלת עכשיו מסעדה צמחונית בשם זהה, "האגס ."1 קינואה, ממולאים, אגוזים, טופו, מיצי פירות וירקות. זה הנוף הקולינרי החדש לבית המיתולוגי של שבט הבנאים.
תחנה :4 עזורא משקאות
אנחנו ב-א,' הם ב-ה'
"אם באוויר יש סימנים של יום יפה, ואם הלב מרוב צמא מרגיש חנוק, אני יושב אצל עזורא בקפה, באמצע מחנה יהודה שבתוך השוק." יוסי בנאי כבר איננו, אבל הוא עדיין משורר את מילותיו היפות על קיר חנות המשקאות של עזורא. מיצי השקדים, המשמש והתמרהינדי עדיין מסתובבים פה במתקני הקירור, ואורי שוב מוצף זיכרונות. "בקיץ סבתא הייתה שולחת אותי למטה עם בקבוק שתייה ריק - אז קראו לזה קנקל - ומבקשת שאמלא אצל עזורא מיץ לכל הנכדים," הוא מספר. "במורד הרחוב גם הייתה חומוסייה, שאליה הייתי מגיע כדי לקחת חומוס הביתה. היו ממלאים לי חומוס בשקית, ושולחים אותי בחזרה לסבתא."
אצל עזורא (צילום: אלכס קולומויסקי)
עזורא מהמשקאות ממהר להבהיר שאין קשר בינו לבין מסעדת עזורה ברחבת שוק העיראקים. "למרות זאת, כל היום אני מוצא את עצמי מסביר את הדרך לאנשים שרוצים להגיע לשם," הוא מגחך. "עזורא הוא שם חיבה לעזרא. אבל אנחנו ב-א' והם ב-ה."' אמא שלו, שמכירה את גברי היטב, מספרת לו שלפני שלוש שנים, שבוע לפני שנפטר אח נוסף, השחקן חיים בנאי, הוא ביקר אצלם בחנות. "הייתי המומה כששמעתי שהוא איננו," היא אומרת לו. גברי נושך שפתיים.
תחנה :5 גלידת מוסלין
הטונקה החליפה את רחמו
אנחנו מתקדמים במורד רחוב האשכול. ממש מול מסעדת רחמו הוותיקה, מעוז המנה המופרכת אך המיתולוגית של אורז-עם-שועית-בפיתה, אנחנו מגלים שצצה פה גלידריית מוסלין. עד לפני כחודש פעלה הגלידרייה ממש בתוך השוק, אבל עכשיו היא מתהדרת בכתובת חדשה ובמראה מעודכן. אורית ורדי, הבעלים, מסבירה לבנאים בסבלנות על הטעמים המורכבים שהיא יוצרת במקום, וגם נותנת לטעום. גלידת בזיליקום, גלידת קפה ערביקה, גלידת פרלינה, וכמובן - גלידת טונקה. בעת שגברי מתלהב מגלידת ערק-מלון, בועז ואורי מתעניינים מה זה, למען השם, טונקה. מסתבר שאלו פולים מדרום אמריקה, שניחוחם מזכיר וניל, שקד וקינמון. איפה, איפה הימים הרחוקים של השוקו-וניל.
מה זה טונקה? (צילום: אלכס קולומויסקי)
תחנה :6 חצ'אפוריה
אצ'ארולי, מגרולי ושנת צהריים
אנחנו מגיעים לעוד פנינה קטנה וטעימה שצצה לא מכבר בשיפולי השוק, ממש ליד הגלידרייה. טנגו שביט, מהמאפייה הגרוזינית חצ'אפוריה, מופתע לגלות מולו את שלושת הבנאים תוחבים ראש לחנות הקטנה ומתעניינים מה הוא מציע לאכול. שביט ממהר להוציא כמה דוגמאות למאפים המיוחדים שלו ולכבד את האורחים. אימרולי (בצק שמרים דק, ממולא גבינה,( אצ'ארולי (סירת בצק רך עם ביצת עין,( מגרולי (מאפה קראנצ'י עם גבינה מלוחה.(
אורי טועם ומתפעל. הריח מסמם חושים, ועיניו של גברי מתחילות להזדגג - אך לא בגלל נפלאות הגסטרונומיה הגיאורגית. "במשך שנים הגששים הופיעו בכל ערב, ולכן התרגלתי לישון בצהריים," הוא מסביר. "כשהפסקנו להופיע נשאר לי ההרגל הזה. אפילו כשצילמנו את תוכניות האוכל עם אהרוני, בארץ ובחו"ל, ההפקה ידעה שאני חייב לישון בצהריים גם אם יתהפך העולם. היו מוצאים לי פינה קטנה להניח בה את הראש, ובין שתיים לארבע פשוט הייתי ישן."
לפני הפסקת צהריים (צילום: אלכס קולומויסקי)
תחנה :7 מחניודה
העתיד: השפית הקטנה
שעת צהריים, והתכונה בשוק רבה. הבנאים - בעיקר הבוגר שבהם - עייפים. לו ידענו מראש, אולי היינו מיישרים קו עם השיטה ומתכננים עבורו הפסקת צהריים. במקום זה, בשארית כוחותינו אנחנו נוחתים במחניודה הסמוכה, מסעדה שהפכה לתופעה, הסמל הבולט ביותר למהפך שחל באזור השוק. לא סתם היא זכתה למערכון ב"ארץ נהדרת" שלועג להחצנת חוויית הבאסטות, לרישול המכוון, לקולניות ולאותנטיות הירושלמית הסמי-אסלית. נכון, לפעמים היא מזויפת, אבל תמיד חיננית. בתפריט הרבה "אחלה," "לפרצוף," "בקטנה," "בן זונה" ועוד פנינים בסגנון. הרעש גדול. האווירה - מסיבה.
אורי, נאמן לאהבת חלקי הפנים שלו, מזמין מנת מוח שנקראת "אין שכל, אין דאגות." גברי הולך על שרימפס. בועז טועם פולנטה. "הכל בסדר לבינתיים"? שואלת המלצרית, וגברי מעיר בחיוך שרק בירושלים אומרים מילה כמו "לבינתיים." שני האחים מספרים על הפרויקטים האמנותיים שבהם הם מעורבים עכשיו - בועז עובד על תקליט. אורי מופיע עם השירים שלו ומשחק בשלוש הצגות ילדים. ובכל זאת הם מנסים להסביר לי שטעות נפוצה היא לחשוב שכל משפחת בנאי הם אמנים. "אנחנו משפחה ענקית. מאות אנשים," אומר אורי. "יש לנו גם קרדיולוג, שופט, מקצועות חופשיים. בכל משפחת בנאי יש רק עשרה אמנים. זה נחשב הרבה? הנה, הבת שלי נינה, היא בת שמונה וכבר עכשיו יודעת מה היא רוצה להיות בחיים - שפית. אולי היא ראתה יותר מדי את סבא שלה מופיע בתוכניות אוכל."
צלעות טלה
הגרסה המשודרגת. וגם מתכון יצא מהמסע הזה: צלעות טלה במנגולד וטחינה של השף אסף גרניט מ"מחניודה"
החומרים למנה אחת (הכפילו לפי מספר המנות):
צלעות טלה
צרור מנגולד טרי ושטוף
צרור תרד טרי ושטוף
שן שום פרוסה דק
1/2 כרשה (החלק הלבן בלבד) חתוכה לטבעות דקות
8 כפות שמן זית
מיץ מ4- לימונים
מלח ים, פלפל שחור טחון טרי
1/2 כפית כורכום 5-4 ענפי טימין (לא חובה)
לרוטב:
2 כפות טחינה גולמית כף אריסה כף לימון כבוש
לקישוט:
5-4 עגבניות שרי 5-2 בצלצלי שאלוט
אופן ההכנה:
- במחבת גדולה מטגנים את הכרשה והשום בחצי מכמות שמן הזית. כשהם מזהיבים מוסיפים את התרד והמנגולד וממשיכים לאכול. מוסיפים את מיץ הלימון, המלח, הפלפל והכורכום. מוסיפים כחצי כוס מים ומניחים לתרד ולמנגולד להתבשל ולהתרכך.
- בינתיים מטפטפים מעט שמן על עגבניות השרי והבצלצלים ומשחימים אותם בתנור.
- הכנת הצלעות: צורבים היטב את הצלעות במחבת פסים משני הצדדים, מתבלים במלח ופלפל, ואפשר גם להוסיף את ענפי הטימין.
- מרכיבים את המנה: בצלחת עמוקה עורמים את תבשיל המנגולד-תרד. מניחים עליו את שתי הצלעות. יוצקים על הכל טחינה גולמית, אריסה ולימון כבוש. מקשטים בעגבניות ובבצלצלים הקלויים ומגישים מיד.
- הכתבה פורסמה במוסף "24" של "ידיעות אחרונות"
