יכולה כבר ללבוש שמלת מיני, אבל גם שפם וזקן

בדיוק בשלב שיא הנשיות שלי, ההזוי כמעט מרוב כוח ותחושת הישג, התחשק לי לבדוק איך אני נראית גם בתור ג'יימס בונדג', דמות הדראג העתיקה שלי. בואו גם אתם לראות אותי

ענת אבישרפורסם: 16.05.11 , 15:39

ביום שנולדתי קבעו שנולדתי במין נקבה. אחרי זה, הרבה אחרי זה, התבגרתי קצת והתחלתי לחשוב ולהרגיש דברים כלפי נשים בעיקר. אחרי זה, הרבה אחרי זה, התאהבתי בפעם הראשונה במישהי וסיפרתי לעולם שאני אוהבת אשה, או נשים בכלל. אחרי זה, לא הרבה אחרי זה הפעם, התחלתי לכתוב כאן. ביום שנולדתי קבעו שאני נקבה. מתישהו לא כל כך מזמן, נעשיתי אשה.

סימון דה בובואר צדקה, את לא נולדת אשה, את נעשית כזאת. לאט לאט, למדתי את עצמי, השלתי שכבות שהפריעו לי לראות את עצמי כמו שתמיד רציתי להיות, לקחתי אחריות על החלטות שעשיתי ולמדתי לעמוד לבד מול דברים. הלכתי והתחזקתי, הלכתי והתחשלתי. איפשהו בדרך הבנתי שעכשיו לא רק שאני נכנסת לג'ינס, גם שמלת מיני נראית עליי סבבה לגמרי, מה שחלמתי עליו כל החיים והיה ברור שאי אפשר. הכל אפשרי אם הגעתי לשמלת מיני, הכל אפשרי והכל יכול לקרות.

בדיוק בשלב הזה, ההזוי כמעט מרוב כוח ותחושת הישג, הגעתי למקום בו רציתי לבדוק איך אני נראית גם בתור ג'יימס בונדג', דמות הדראג העתיקה שלי, זו שליוותה אותי בתחילת ימי הטורים כאן. פתחתי את המזוודה וגיליתי שאין אפילו פריט לבוש אחד שנראה עליי כמו שהוא נראה אז. התחבושת בה הייתי משטיחה את החזה נעשתה ענקית ורופפת מדי על המידות החדשות שלי. החליפות הישנות הן שקים ענקיים, ובכל זוגות המכנסיים יכולתי להכניס בשקט עוד דראג קינג.

כבר לא גבר שמן ענקי, אלא חתיך

ואז הגיעה ההזדמנות לנסות להופיע, אז קניתי תחבושת אלסטית ענקית חדשה, לקחתי מחברים טובים כמה פריטי לבוש ייצוגים ועשיתי חזרות אלפיים שנה, רק כדי לגלות בחזרה הגנרלית שאני חתיך. כאילו, לא רק נראית טוב בשמלת מיני, אלא גם כגבר. אני כבר לא עוברת בתור גבר שמן ענקי שגם יודע לזוז קצת, אלא בתור אחד חתיך. סובל, כי הצלעות גלויות יותר ונמעכות יותר מתחת לתחבושת האלסטית – אבל נראה מעולה.

דראג בעבר היה דרך להרגיש כוח, להרגיש בטחון עצמי על הבמה ומחוצה לה. סוג של הישג, במשקל בו הייתי, במצב בו לא חשתי בנוח עם עצמי ועם הגוף שלי. היום, ערב ההופעה בליין ה"געוואלד" הוותיק הירושלמי, אני תוהה מה מקומו, שכן ביטחון עצמי כבר לא חסר לי בכמויות של אז. זה סוג של אתגר לקחת את הנשיות שהפכה להיות הטבע שלי, המקום הנכון עבורי, ולהרשות לעצמי להראות מה למדתי מאהבת הבוצ'ים שלי וכמה שנים של התחבטויות מגדריות ואישיות. זה אתגר לא לעשות את ההופעה הזו מהמקום של להיראות טוב כאשה, אלא מהמקום של להיראות טוב כגבר. אני תוהה אם זה יהיה אותו דבר, למרות שאני אחרת. הבמה היא המאהבת שלי, אבל האם אצא מסופקת ממנה כמו פעם?

כבר הוכחתי לעצמי שאני חזקה ושאני מסוגלת לשנות את חיי

ג'יימס של פעם:

הוא חוזר בסוף הערב למזוודה

ענת אבישר

בעיניי, כפרפורמרית, דראג היא אחת האמנויות המאתגרות, הדורשות ממך פתיחות מסויימת במחשבה, כמו גם קבלת האחר. כי אני מילדות התאהבתי אחרת, חשבתי אחרת, הרגשתי אחרת מכפי שתיארו בספרים ובסרטים. גדלתי אחרת

קוראים לו ג'יימס, והוא חוזר בסוף הערב למזוודה

סוג של דייט עם אקסית עתיקה, ההופעה הזו. הכל אחר, אני אחרת, הדמות אחרת, השירים אחרים, החיים אחרים, בכל העוצמה. מצד אחד התרגשות אדירה, מצד שני מין תחושה מוכרת כל כך, מימים בהם עוד היה לי אכפת מה אומרים עליי וחיפשתי להוכיח שגם אני יכולה להיראות סקסי, אפילו כגבר שמן. היום אין לי מה להוכיח, כבר הוכחתי לעצמי שאני חזקה ושאני מסוגלת לשנות את חיי מקצה לקצה – ולכן אני חושבת שיהיה מיוחד אפילו יותר.

על הבמה יהיו שני חברים ותיקים ואהובים, אלה שלימדו אותי שמותר לי להתאפר גם כשחצי הקהילה בירושלים עשתה פרצופים על ה"כניעה שלי לנורמות חברתיות כאשה" ואמרו לי לשים פס ארוך ויפה של אייליינר על כל מי שמפריע לי – דיווה די וקיארה דופלה, הלא הם דני יאיר וליאור כהן, שחקנים מקצועיים ומאפרים מקצועיים המפעילים את ליין הדראג "געוואלד" כבר שנים. הערב יהיה סקסי, כך מתוכנן, ונוטף מכל הדברים הבאמת טובים בחיים: תשוקה, תשוקה ועוד תשוקה.

יהיה מעניין לראות איזה מין גבר יצא ממני לצד שתי מלכות הדראג הענקיות האלה, שפעם הרגשתי ענקית לידן, והיום זה פשוט כבר לא נכון פיזית, ומעניין מה יקרה לי לידן על הבמה.

אני מאוד מתרגשת, ולמרות שאין לי כוונה לעשות קאמבק קבוע לדראג, אני מאוד חוששת ומאוד מוכנה לבדוק מה קרה גם לדראג שלי אחרי הירידה הגדולה ואחרי שהכל השתנה.