חינוך חובה נגד הומופוביה

בן 16 הייתי כשצעדתי לראשונה ב-2005 במצעד הגאווה בירושלים. לאורך כל הדרך ליוו אותנו מתנגדי המצעד, מצוידים בשקיות שתן ובחיתולים משומשים, שנזרקו לעברנו. המצעד הזה נגמר כאשר חרדי, ישי שליסל שמו, שלימים נידון ל-10 שנות מאסר, דקר שלושה צועדים "בשליחות אלוהים" לדבריו, כמעשי השהידים.

בחלוף הזמן קרו דברים מהותיים, ששינו את סדר היום של הקהילה הגאה ובייחוד את היחס הציבורי אליה: צאתם של לא מעט מפורסמים מהארון בפריים-טיים, שורה של פסיקות משפטיות מרחיקות לכת, תחרות של מפלגות ושל מועמדים מרכזיים על הקול הגאה וכמובן הרצח ב"ברנוער".

לאחר הטבח בבר-נוער (צילום: AFP)

כיום עולות שוב ושוב השאלות: על מה נותר להיאבק? השאלה עולה מהמקום השאנן והנוח, שבע המאבקים. אם פעם לומר הומו זה היה נורא, היום כל אחד מכיר לפחות הומו או לסבית אחת: הבת של השכנה, האח של החברה, המוכר בחנות, והמלצרית בקפה. אבל כאן, בדיוק כאן, נדרש שינוי התודעה העמוק והמהותי ביותר - ההבנה שהזירה השתנתה, וההומופוביה לא נגמרה. הקרב היום הוא לא על הפריים-טיים, לא על כיבוש מעוזי התקשורת, וגם לא המאבקים החקיקתיים. השינוי הגדול הוא בזירה הקשה והמורכבת ביותר: מערכת החינוך.

איש חכם, אמיץ ומעורר השראה, יאנוש קורצ'אק שמו, אמר פעם: "הדואג לשנה זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, והדואג לדורות: מחנך ילדים". רבות נכתב ודובר על פגמיה של מערכת החינוך הישראלית. על אחד מפגמיה העיד באוזניי אחד מחבריי, המתנדב כמדריך בארגון הנוער הגאה, שסיפר כי לא מזמן קיבל טלפון מיועצת בבית ספר בישוב שבו הוא מדריך את קבוצת הנוער שבאחריותו.

היועצת מעודדת ללכת לגן החשמל

היועצת סיפרה שתלמיד מסוים פנה אליה עם סימני שאלה סביב זהותו המינית, והיא, שמעידה על עצמה שמעולם לא פגשה הומו ואין לה מושג איך להגיב למצבו של התלמיד, שמחה ועודדה אותו כששמעה שסיפר לה שהלך לגן החשמל בתל-אביב, כי "בטח פגש אנשים כמוהו". לטובת מי שלא יודע, בגן החשמל מתקיימת פעילות מינית, לרבות כזו שתמורתה תשלום, בעיקר בין גברים וטרנסג'נדרים, רובם ככולם נקלעו למקום מתוך מצוקות. חלקם גורשו מהבית, אחרים סבלו מהתנכלות ההורים או החברה ממנה באים (בייחוד דתיים, חרדים, וערבים).

המקרה הזה רק ממחיש עד כמה מערכת החינוך אינה נותנת מענה של ממש לסוגיית קבלת השונה, והבערות של סגל בית הספר - המורים, המחנכים, ובעיקר היועצים, מטרידה ומסוכנת במיוחד.

היום, 17 במאי, מצוין בישראל ובעולם כיום נגד הומופוביה. בעולם אידיאלי אין צורך ביום ספציפי נגד הומופוביה, כשם שאין צורך ביום ספציפי לזכויות אדם או יום נגד אפליה גזענית. אך המציאות רחוקה מלהיות אידיאלית, והסיפור של יועצת בית הספר הוא לצערי אחד מני רבים.

המסקנה החד-משמעית והמתבקשת היא שמשרד החינוך מוכרח לאמץ ולהכניס לכל התוכניות השנתיות המועברות לתלמידים, למורים וליועצות, גם תכנים נגד הומופוביה. על משרד החינוך לקחת אחריות אישית על העברתם של התכנים הללו, ולא להשאיר הסוגיה לפתחן של הרשויות המקומיות להחליט אם ובאיזה מינון לקיים מערכי שיעור שכאלו, משיקולי תקציב או משיקולי עמדת מקבלי ההחלטות בעיר. כשזה יקרה, תהיה תקווה לעתיד ורוד יותר.

דרור מזרחי, הדובר של חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ)