לנצח את ניוטון: על האיש שגילה סלעים מהחלל
המדענים של עידן האורות לא האמינו שמטאוריטים הם יותר מאמונה טפלה, אלא שאז שטף גל שלם את אירופה וחוקר אחד בשם צ'לדני הוכיח כי מדובר באבנים שנופלות מהשמיים
השבעה בנובמבר, 1492. נער צעיר עבד בשדה חיטה סמוך לעיירה אנסיסהיים (Ensisheim), על גבול צרפת וגרמניה של ימינו. לפתע שמע הנער שריקה אדירה מעל ראשו. הוא הרים את מבטו וראה עצם גדול ומהיר מתרסק בעוצמה רבה לתוך שדה החיטה ומעיף בוץ ואדמה לכל עבר.
הנער המבוהל מיהר להזעיק את אנשי העיירה ולהוביל אותם אל מקום ההתרסקות: הוא היה עד הראיה היחיד להתרסקות, אבל את קול הנפץ שמעו כל תושבי העיירות והכפרים שמסביב. בשדה החיטה, בתוך בור שעומקו כמטר וחצי, נחה אבן משונה שצבעה היה אפור-שחור ומשקלה כ-130 קילוגרמים.
השמועה אודות האבן המסתורית שנפלה מהשמיים הגיעה עד מהרה גם לאוזנו של שליט האימפריה הרומית הקדושה, הקיסר מקסימליאן הראשון. מקסימליאן היה באותו הזמן- טוב, כל הזמן פחות או יותר- בעיצומו של סכסוך קרקעות ממושך מול האמפריה העות'ומנית. הוא הגיע אל העיירה כדי לבחון במו עיניו את הפלא המדובר, ועד מהרה השתכנע שאכן מדובר באות מן השמיים.
סימן למזל
עכשיו רק נותר לקבוע מה בדיוק רוצה האבן לומר. הוא כינס את מועצת המלך לישיבה דחופה ובסיומה הוחלט- כמה מפתיע- שהאבן שנחתה באנסיסהיים היא אות משמיים המבשר על הצלחה במלחמה הקרובה. כדי לוודא שהאבן לא תתחרט על הנבואה הזו ותנסה לברוח בלילה, הוא הורה להציב אותה בכנסייה מקומית ולקבע אותה למקום באמצעות שרשראות.
מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ציור: אלברכט דירר)
קשה להעריך איזו השפעה הייתה לאבן של אנסיסהיים על הצלחותיו או כשלונותיו של הקיסר מקסימליאן. הוא ניצח בחלק מהקרבות והפסיד באחרים, כך שהתוצאה כאן אינה חד משמעית. לאבן- או יותר נכון, למטאוריט של אנסיסהיים- הייתה השפעה משמעותית יותר, עם זאת, על עתידו ושמו הטוב של אדם אחר, כמה מאות שנים מאוחר יותר.
ארנסט פרידריך צ'לדני כמעט ולא היה מדען. אביו, פרופסור ידוע למשפטים, התעקש שבנו ימשיך את דרכו ויהיה עורך דין. צ'לדני אכן השלים את לימודי המשפטים, אבל בסופו של דבר התעקש ללכת אחר נטיית ליבו: הפיזיקה.
עד מהרה עשה צ'לדני כמה פריצות דרך חשובות מאד בתחום האקוסטיקה: הוא חישב את מהירות הקול בגזים שונים, וגילה את האופן שבו מתפשטים גלים בתוך מוצקים. כיום הוא נחשב לאבי מדע האקוסטיקה, אבל באותם הימים, סוף המאה ה-18, האקוסטיקה הייתה תחום נידח וזנוח למדי במדע. צ'לדני אפילו לא הצליח לזכות במשרה באוניברסיטה בזכות השגיו.
כנראה שצ'לדני לא היה מסוג האנשים שמוניטין ורדיפה אחר כבוד גוברת אצלם על האמת הפנימית והסקרנות. אחרת, הוא מעולם לא היה פוסע לתוך אחד משדות המוקשים האינטלקטואליים המסוכנים ביותר של ימיו: המטאוריטים.
סלעים מהחלל?!
עבור מרבית המדענים של תקופת הנאורות והרנסנס, מטאוריטים היו לא יותר מאשר אמונה טפלה, שטות מטופשת שלא ממש ראויה להתייחסות. היו מאות מקרים מתועדים של נפילות מטאוריטים לאורך ההיסטוריה, אבל בכל המקרים האבן השמיימית הפכה כמעט מייד לעצם בעל משמעות דתית ומיסטית עמוקה- כמו ה'אות משמיים' שקיבל הקיסר מקסימליאן הראשון.
המדענים שאפו, באופן טבעי, להתרחק מהאמונות המיסטיות האלה ולכן נטו להתעלם ולזלזל בעדויותיהם של פשוטי-העם שחזו בנפילות הללו. בנוסף, הפרשנות המקובלת של חוקי ניוטון קבעה שלא יכולים להיות סלעים בחלל שבין כוכבי הלכת.
אייזיק ניוטון עצמו קבע בפסקנות שלו היו סלעים כאלה בעבר- הם ודאי נמשכו ונפלו זה מכבר אל כוכבי הלכת המאסיביים יותר. ואם ניוטון אמר את זה...מי הולך להתווכח איתו? זה כמו להגיד שמייקל ג'ורדן לא עושה נכון צעד וחצי. הדעה הרווחת הייתה, אם כן, שמדובר בלא יותר מאבנים ארציות שהועפו לאוויר בהתפרצות של הר-געש מרוחק או הוריקן רב-עוצמה. סלעים מהחלל? אין סיכוי.
ב-1793 שוחח ארסנט צ'לדני עם פרופסור זקן ומכובד שבמקרה חזה במו עיניו בנפילת מטאוריט. הפרופסור היה משוכנע שמדובר באבן שהגיעה מהחלל- אבל לא הייתה לו שום כוונה לסכן את המוניטין שלו ולהודות בכך בקול רם. צ'לדני היה סקרן מאד לגבי העניין, והפרופסור הציע לו לנסות ולחפש עדויות נוספות לנפילות מטאוריטים שמהן ניתן יהיה להסיק, אולי, שמדובר בסלעים שמקורם מחוץ לכדור הארץ.
זימון עדים
צ'לדני נענה לאתגר. במשך שלושה שבועות הוא נבר בארכיונים ואסף מאות דיווחים מכל העולם ומכל התקופות. מתוך מאות הסיפורים, בחר צ'לדני בכמה עשרות שהיו, בעיניו, האמינים ביותר. כאן באה לידי ביטוי, אולי, השכלתו כעורך דין: הוא ידע לחפש את המקרים שבהם לעדים לא היה אינטרס לשקר או להמציא דברים, או מקרים שבהם עדים שונים מרקע שונה סיפרו את אותו הסיפור בדיוק.
מתוך הדיווחים שבחר- והארוע באנסיסהיים היה אחד מהם- חישב צ'לדני מה הייתה מהירות תנועתם של המטאוריטים בזמן שחלפו באטמוספירה. בכל המקרים הגיע למסקנה שהם היו מהירים בהרבה מכפי שניתן לצפות מעצם שכל מהירותו נובעת מרוח חזקה או התפרצות געשית. זאת אומרת, המטאוריטים נעו במהירות אדירה עוד קודם שהגיעו לכַדור הארץ, ולא יכלו להיות תוצאה של ארוע מקומי.
שנה מאוחר יותר, ב-1794, פירסם צ'לדני ספר ובו שטח את תוצאות מחקריו. הוא טען שמהירות המטאוריטים, כמו גם העובדה שנדמה שהם מגיעים מכל כיוון אפשרי של השמיים, היא עדות לכך שמקורם של הסלעים הללו- בניגוד גמור לדעתו של ניוטון- בחלל החיצון.
לטענתו של צ'לדני הקביעה של ניוטון לפיה אין סלעים קטנים בחלל היא שרירותית ודוגמתית, ולא נשענת על עובדות ותצפיות. במילים אחרות: זוז, מייקל ג'ורדן, אני אראה לך איך צריך לעשות צעד וחצי.
אני מניח שאיש לא יופתע אם אספר שכל הביקורות על ספרו של צ'לדני היו קטלניות ולעגניות. ההתנגדות הגדולה ביותר הייתה לעצם השיטה שבה ערך את מחקרו: איסוף עדויות כתובות של אנשים חסרי השכלה או ניסיון מדעי, ללא שום ניסוי או תצפית מדעית שערך בעצמו.
רוב המדענים חשבו ואפשר להבין אותם( שפשוט אי אפשר לסמוך על עדויות כאלה. הפרופסור שהעלה את הרעיון למחקר, ושצ'לדני הודה לו בנדיבות בתוך הספר, סיפר אחר כך שהרגיש כאילו פגע מטאוריט בראשו. גם צ'לדני עצמו היה משוכנע שהקריירה המדעית שלו קרובה לסיומה.
אות משמיים
אבל אז שיחק המזל לארנסט צ'לדני- ולמדע כולו, אפשר לומר. חודשיים בלבד לאחר שהספר יצא לאור התרחשה אחת מנפילות המטאוריטים הגדולות ביותר בהיסטוריה האירופאית. ליד העיר סיינה שבאיטליה, לנגד עיניהם של אלפי בני אדם, נפלו עשרות אבנים מהשמיים בחזיון דרמטי מאד של פיצוצים, ענני עשן ושובלים זוהרים. שנה לאחר מכן נפל באנגליה מטאוריט כבד ומאסיבי- המטאוריט השני בגודלו אי פעם באירופה, אחרי זה שנפל באנסיסיהיים.
שני המקרים האלה דירבנו מדענים צעירים שקראו את ספרו של צ'לדני ושרעיונותיו היו עדיין טריים במוחם, לבחון בפעם הראשונה באופן מדעי ומסודר את המטאוריטים שנאספו לאורך השנים.
ארנסט צ'לדני - חטף על הראש
הכימאי האנגלי אדוארד האוורד ניתח את הרכב המתכות במספר מטאוריטים- והתוצאות היו מדהימות. הוא מצא בהם סגסוגות של מתכות שאינן קיימות על כדור הארץ, כמו תרכובת של ברזל וניקל.
סלעים ארציים אינם מכילים סגסוגת טהורה של ברזל וניקל מכיוון שרוב המתכות הכבדות שקעו זה מכבר לתוך ליבת כדור הארץ בתהליך ההתהוות של כוכב הלכת, ואלו שנשארו על פני השטח התחמצנו והחלידו לפני עידן ועידנים. המטאוריט הגדול של אנסיסהיים היה שייך לסוג זה של מטאוריטים מתכתיים, וזה ההסבר לצבעו הכהה והמבריק.
במטאוריטים מסוג אחר, מטאוריטים סלעיים, האוורד גילה כדוריות זעירות המכונותנ 'כונדרולייטס', שגם הן אינן קיימות באף סלע ממקור ארצי. כיום אנו יודעים שהכדוריות הזעירות נוצרות כשאבק בין-כוכבי מתחמם במהירות, כתוצאה מהתנגשות בין אסטרואידים למשל, ומתקרר במהירות רבה בואקום של החלל.
חוקר אחר, צרפתי בשם ז'אן בפטיסט ביו, מיפה באופן מדויק את מקום נפילתם של כמה מטאוריטים באזור נורמנדי. הוא הראה שפיזור הנפילות תואם לחלוטין מסלול חדירה של מטאוריט מהחלל ודרך האטמוספירה.
צדק מאוחר
המחקרים האלה ואחרים הביאו לכך שבתוך שנים ספורות בלבד התהפכה המגמה לחלוטין. המדענים הפסיקו להטיל ספק באפשרות קיומם של סלעים קטנים בחלל, ואפילו החלו לחפש אחריהם באופן אקטיבי.
כשנתגלה האסטרואיד הראשון, צרס, בשנת 1801, העניין היה חתום וגמור. בתוך שמונה שנים בלבד הפך רעיון שנחשב בתחילה למגוחך ומוקצה בעיניהם של מרבית המדענים, לתיאוריה חזקה ומבוססת אשר רק מתי מעט חוקרים עיקשים המשיכו להטיל בה ספק.
סיפורו של ארנסט צ'לדני הוא דוגמא מצוינת לעוצמתה של השיטה המדעית. גם רעיונות שנראים בתחילה כבלתי מתקבלים על הדעת עשויים להפוך לתאוריות מוצקות בעקבות סידרה של מחקרים בלתי תלויים אשר מגיעים כולם לאותה מסקנה ממש.
צ'לדני עצמו, שכיום עומד בקאנון המדעי בשורה אחת עם המדענים הדגולים ביותר של תקופתו, לא זכה להנות מפירות הצלחתו. למרות הצלחותיו בתחומי האקוסטיקה והאסטרונומיה הוא עדיין התקשה למצוא את מקומו בקהילה המדעית וגם כשהיה כבר אדם זקן ובא בימים, נאלץ לעבור מעיר לעיר ומכפר לכפר עם סוס וכרכרה ולהרוויח את לחמו מתצוגות והרצאות בפני מי שהיה מוכן לשלם תמורתן.
רן לוי הוא סופר מדע ומגיש את הפודקאסט 'עושים היסטוריה!'- על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה. www.ranlevi.co.il
לפנייה לכתב/ת 
