העליון: הבעל בחו"ל, הבת תישאר עם האם בארץ
בית המשפט העליון קבע כי אשה, שהתגרשה מבעלה שגר בארה"ב, תגדל כאן את בתם עד שתובהר סוגיית המשמורת
המילה האחרונה – של האשה: בית המשפט העליון קבע היום (ג') כי אשה שהתגרשה מבעלה, המתגורר בארצות הברית, תוכל להמשיך לגדל את בתם הפעוטה בארץ, עד אשר תובהר סוגיית המשמורת. בפסיקתם הפכו שופטי העליון את החלטתם של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה, שהורו על מסירת הילדה לידי הבעל. כמו כן, נקבע כי בית משפט בישראל ידון בסוגיית המשמורת.
לפי הפרטים המופיעים בפסק הדין, בשנת 2006 עברו בני הזוג להתגורר בארצות הברית. ב-2008 הם נישאו ושנה לאחר מכן נולדה בתם. לאחר אחד מביקוריהם בישראל, במרס 2010, שב הבעל לארצות הברית. אשתו ובתו, שהיו אמורות להצטרף אליו, נשארו לבסוף בארץ.
מפסק הדין עולה כי היחסים בין בני הזוג התערערו בתקופה שקדמה לביקור, משום שהבעל החל לאמץ אורח חיים דתי. באותו ביקור בשנה שעברה, הגיעו יחסיהם לקיצם לאחר שהשניים שהו בנפרד אצל משפחותיהם והאשה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני.
השניים הגיעו להסדר מוסכם בנושא המשמורת על בתם וחלוקת הרכוש ביניהם, אך בסופו של דבר לא נחתם הסכם והבעל שב לביתו בארצות הברית. לאחר שהשתיים לא שבו לארצות הברית, פנה הבעל לבית המשפט לענייני משפחה בנצרת כדי שיורה לאשה להחזיר את הבת.
"הבעל היה שותף לניסוח אותו הסדר"
בית המשפט קבע שאי החזרת הבת מהווה חטיפה והורה להשיבה לארצות הברית. האשה ערערה לבית המשפט המחוזי בנצרת. שופטי המחוזי דחו את ערעורה, אך האם לא ויתרה ופנתה לבית המשפט העליון. לטענת האשה, היא ביטלה צו עיכוב יציאה מהארץ שהוציאה נגד הבעל, לאחר שבמסגרת ההסדר הסכים שבתם תישאר בישראל.
לבסוף, בדעת רוב של השופטים עדנה ארבל וחנן מלצר ובניגוד לדעת השופט עוזי פוגלמן, נקבע כי הבת תישאר בארץ. בפסק הדין ציינה ארבל כי הבעל היה מוכן לקבל את ההסדר, שבו מופיע הסעיף המעיד על הסכמתו שבתו תישאר עם אמה, אך האשה סירבה לחתום עליו.
"בנסיבות אלה יש לראות בהסכם ראייה מרכזית המסייעת בהשלמת תמונת המציאות הכוללת ממנה עולה כי הגבר ויתר על זכויות המשמורת שהיו נתונות לו", קבעה השופטת.
לדבריה, "הבעל היה שותף לניסוח אותו הסדר וייתכן והוא קיווה לחזרתן של בתו ואשתו לארצות הברית, אולם התנהגותו האובייקטיבית מלמדת על הסכמת לכך שהמשמורת תיוותר בידי אשתו ולכך שהשתיים יוסיפו להתגורר בישראל".
ארבל הדגישה: "אין די שהלך רוחו הסובייקטיבי של הבעל בתחושותיו ובציפיותיו כדי להסיק שלא נתן הסכמתו להישארות האישה והבת בישראל". בניגוד לארבל, השופט פוגלמן סבר כי יש לדחות את הערעור מאחר כי אין אמירה כלשהי או מצג שיכולים להעיד על הסכמתו של הבעל שבתו תישאר בארץ.
לפנייה לכתב/ת 
