שווה להיות אהוד על מערכת המשפט

סקרים שנערכו לאחר הודעת היועץ המשפטי לממשלה על העמדתו לדין של שר החוץ, אביגדור ליברמן, בכפוף לשימוע, מלמדים על עלייה בתמיכת הציבור בליברמן ובמפלגתו. הכיצד? האם הציבור חשוך ופרימיטיבי? או שמא החשדנות העמוקה כלפי הפרקליטות והמשטרה מעידה על חוסן ובריאות נפשית?

נוסיף לעובדה זו את הטיפול ה"ידידותי לסביבה" של מבקר המדינה, ללא חקירה פלילית, בעניין עסקיו של אהוד ברק, הדומים באופן מפתיע לענייניו של ליברמן - העברת שליטה בחברות משפחתיות לבנות משפחה לקראת חזרה לחיים הציבוריים. האפליה הבוטה זועקת, ולא תוסיף לאמון הציבור במערכת המשפט.

הכיצד ייתכן כי אותם מעשים נתפשים כאן בחריגה סלחנית לעומת חקירה פלילית אינטנסיבית במשך שנים נגד ליברמן? אם מישהו סבור שהציבור יקנה אפליה בוטה מסוג זה, טעות בידו. נראה כי את התשובה ניתן למצוא בראיון שנתן ברק לפני מספר ימים ל"הארץ", שם התפאר ללא בושה בשירותים הטובים שנתן במרוצת השנים למערכת המשפט ול"אבירי שלטון החוק", עת התנכל לאויביהם האמיתיים, או המדומים, ובהם: אריה דרעי, חיים רמון, אהוד אולמרט, דניאל פרידמן ועוד כהנה וכהנה. תמיכה ב"שלטון החוק" משתלמת ביום פקודה.

אלברט איינשטיין אמר כי "צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי". על אותו משקל ניתן לומר כי במקרה של החקירות נגד ליברמן, טענת "צירוף המקרים" היא דרכן של המשטרה והפרקליטות להתחמק ממתן הסבר משכנע מדוע בכל נקודה מרכזית בקריירה הציבורית של ליברמן נמצאה העילה לפתוח נגדו בחקירה חדשה. וכגודל חשיבות התפקיד שאליו היה אמור ליברמן להתמנות באותה עת - גודל האישום או החקירה.

טענות להגנה מן הצדק

"זרועו של צירוף המקרים ארוכה מאוד", כתב בספרו "החלום" סטיבן הרפר (שם העט של הסופר סטיבן פיזניק) וכאילו תיאר את פרשת ליברמן. הרי "רק במקרה" הגיעה הזרוע הארוכה של רשויות אכיפת החוק אל ליברמן, פעם אחר פעם, סמוך לבחירות או להתמנותו לתפקיד חשוב. ממצאים חדשים תמיד התגלו כשהסקרים הראו על עלייה בכוחה של "ישראל ביתנו", מעצרים בפרשה חייבים היו להיערך במהלך מערכת הבחירות, חקירה חדשה "בעניין חדש" צצה בדיוק ערב התמנותו של ליברמן לשר. אפילו סופר המדע הבדיוני הרפר היה מתקשה להאמין שמישהו יקנה הסבר מופרך כל-כך על צירוף מקרים כה נדיר.

מובן שאך מקרה הוא, שהתנהגותה שלוחת הרסן וחסרת המעצורים של המשטרה בענייני ליברמן היתה נושא מרכזי בדו"ח היועץ המשפטי דאז, השופט העליון דהיום אליקים רובינשטיין, בדו"ח שכתב בפרשת האזנות הסתר בשנת 2002. מתברר כי המאמצים הבלתי נלאים להרשיעו בכל מחיר כללו שלל מעשים בלתי חוקיים כגון האזנת סתר, מעקבים, צילומים, חדירה לפרטיות, ועוד. הכל בניגוד לחוק וללא סמכות. המטרה הרי מקדשת את האמצעים.

בצורה זו או אחרת, תחת הסבר כזה או אחר, ליברמן נתון למסע ציד אדם של רשויות אכיפת החוק כבר 15 שנה. בכל הזמן הזה רשויות האכיפה חקרו, חיפשו והאזינו במטרה למצוא משהו, ומשלא מצאו את המטרה המרכזית - האשמה בשוחד - הפכו פעילות עסקית לגיטימית שלו לפעילות פלילית.

מכיוון שהציבור לא מאמין שכל ההתרחשויות המתוארות כאן מקריות וברור שהמטרה היתה הפללתו של ליברמן בכל מחיר, זה מקרה קלאסי שבו, אם בסופו של דבר ייגמר השימוע בהעמדה לדין, יצטרך בית המשפט להתמודד עם טענה רצינית ביותר של בקשה לביטול הליכים בשל הגנה מן הצדק, לנוכח העובדה ש"הצדק" בעניינו היה מסע רדיפה ממושך, שאין בו שום מקריות.