"רוב השריפות בישראל - מעשה ידי אדם"

"במדינת ישראל, בניגוד למדינות אחרות, מרבית השריפות הן מעשה ידי אדם - ותדירותן גבוהה מאוד. על רקע מיעוט השטחים הטבעיים, מדובר בתופעה שעלולה להכחיד מינים מסוימים", כך מתריע בשיחה עם ynet ד"ר ז'אן-מארק דופור-דרור, יועץ אקולוגי למשרד להגנת הסביבה ומרצה לאקולוגיה במכללת ליפשיץ.

דופור, שייקח חלק מחר (ה') בכנס במכללת ליפשיץ שיעסוק בשריפות יער, מציין כי בניגוד למדינות בעלות אקלים דומה - דוגמת אוסטרליה, קליפורניה או צ'ילה למשל - הרי שבמרבית השריפות בישראל אשם הגורם האנושי.

"השריפות אצלנו אינן נגרמות בגלל גורמים טבעיים, כמו בצורת או שינויי אקלים, אלא בגלל פעולות האדם – בין אם מדובר בהצתות מכוונות או לא".

הכרמל השבוע: משתקם אחרי השריפה הגדולה (צילום: חגי אהרון)

שריפות בתדירות גבוהה

אחת ההשלכות המרכזיות של המצב מתבטאת, כך לדברי דופור-דרור, בתדירות של השריפות בישראל. "כמעט ואין עשר שנים ללא שריפה באותו אזור", הוא אומר. "התדירות הגבוהה היא תוצאה בין השאר גם של הצפיפות האנושית, אך בסופו של דבר כל זה פוגע מאוד בהתבססות של מינים".

לטענתו, אם תימשך המגמה של שריפות בתדירות גבוהה, מינים מסוימים ייכחדו לחלוטין. "מכיוון שהאזורים הטבעיים מצומצמים יחסית, לבעלי החיים אין לאן לברוח במקרה של שריפת ענק". 

"את הגן הלאומי הרי יהודה, למשל, חוצה כביש מספר 1. כך יוצא שבמקרה של שריפת ענק הצבאים יתקשו להימלט לאזור טבעי אחר, פשוט משום שחציית הכביש קשה עבורם, כך שבסופו של דבר נותרות להן שתי אפשרויות: או להישרף חיים או לנסות לחצות את הכביש ולהסתכן בדריסה. מצב זה עלול לפגוע קשות באוכלוסיות המבודדות הכלואות בתוך שטחים קטנים".

"המסקנה", לדבריו, "היא שאש לבדה אינה גורמת לאסונות אקולוגיים, אך במצבי קיצון - דוגמאת המצב בישראל - היא יכולה להפוך לגורם מסוכן באיזון המערכות האקולוגיות".

לאחרונה, כחלק מניהול השטחים למניעת שריפות, נטל דופור-דרור חלק בעבודה שבוצעה עבור המשרד להגנת הסביבה בנושא אזורי חיץ. "אזורי חיץ הם אמצעי חשוב לניהול השטח. עבודה זו מראה כיצד ניתן ליישם בארץ את תורת אזורי החיץ מבלי להרוס לחלוטין את כיסוי הצומח".