מה עושים כשהגן פוגע בתהליך הגמילה מחיתולים?

כמו בכל שנה בתקופת האביב, זמן לא רב אחרי חזרת הילדים מחופשת הפסח לגנים, אני מקבלת פניות רבות מהורים מתוסכלים ומיואשים. אלו הם הורים אשר הקדישו את החופשה ונרתמו לתהליך הגמילה מחיתולים של ילדם. אך עם שובם של הילדים לגן מתעוררים לא פעם קשיים רבים בדרך בה הגן מתנהל מול גמילתם שעדיין לא הושלמה. אגב, אותה תופעה מתרחשת גם בספטמבר, עם חזרת הילדים מחופשת הקיץ.

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

התמונה המצטיירת היא אבסורדית: מחד - הגנים הפרטיים אינם מזדרזים לגמול את הילדים שבמסגרתם, אף כשאלו בני שלוש ויותר. משהו בסגנון "שיגמלו, בוודאי, אך לא בגנינו". מאידך - גני העירייה, שאמורים לקלוט ילדים אלו תוך מספר חודשים, אינם מוכנים לקלוט ילדים שעדיין אינם גמולים. להורים האומללים, הנופלים בין הכיסאות, אין ברירה: עליהם לנצל, תחת לחץ זמן בלתי הגיוני, את חופשת הפסח הקצרה או את הימים המעטים של חופשת אוגוסט לתהליך הגמילה ולהספיק לסיימו בהצלחה. אימת הגן, הלא סובלני לתקופת הפספוסים, מרחפת מעליהם.

הכתבות הקודמות:

• פשוט אומרים די: יוצאים לדרך הגמילה מחיתולים
• גמילה מחיתולים: איך להתחיל כבר בגיל שנה וחצי
• גמילה מחיתולים: איך צריך להגיב ל"פספוסים"?
• להציע לו פרס על כל פיפי? לומדים לעשות בסיר
  

חשיבות התגייסות הגן לתהליך

עלי להדגיש כי לתפישתי תהליך הגמילה מחיתולים הוא תהליך חינוכי שנתון לאחריות ההורים. לכן, אני ממליצה שההורים יתארגנו לקראת התהליך ויבצעו את המשימה בעצמם. אין להטילה על אחרים: לא על סבתא, לא על המטפלת ואף לא על הגן.

יש הורים שנרתעים מהמשימה שלפניהם. הם היו שמחים אילו היה בא מישהו אחר ו"עושה את העבודה" במקומם. אני עצמי נתקלת לא פעם בהורים המציעים לי, ספק ברצינות ספק בצחוק, לבוא ולגמול את ילדם. עם זאת, הורים שלקחו את התהליך על אחריותם יכולים ואף זכאים להיעזר בדמויות הטיפוליות הנוספות הנמצאות בחיי הפעוט.

כאן המקום להדגיש את חשיבותם ואת תפקידם של המשפחתון, המעון או הגן שבו שוהה הילד. תפקידה של המסגרת הטיפולית והחינוכית בתהליך הגמילה מחיתולים עשוי להיות בעל השפעה ניכרת ולעתים אף מכרעת, מהסיבה הפשוטה שהפעוט מבלה בה שעות רבות מדי יום. הגן וצוותו הופכים אפוא בהכרח לשותפים חשובים ביותר בתהליך הגמילה.

השפעה חיובית אפשרית נוספת על תהליך הגמילה נובעת מההיבט הקבוצתי בגן: הפעוט שנמצא עם חבריו הנגמלים או הגמולים עשוי להיות מושפע מכך לחיוב. הוא עשוי לרצות לחקותם ולנהוג כמותם. זוהי דוגמה מצוינת של ניצול לטובה של התופעה הידועה המכונה "לחץ חברתי של קבוצת בני הגיל".

האחריות: של ההורים - לא של הגן

אחד הקשיים שעלולים להופיע אצל חלק מהפעוטות והילדים – גם כשתהליך הגמילה מתקדם כהלכה בחסות הבית וההורים – מתרחש במעבר אל מחוץ לבית או לטיפולם של מבוגרים אחרים. קושי זה שכיח במעבר לגן, כאשר הילד, שבביתו כבר שולט יפה למדי במיומנות החדשה שרכש, מתקשה ליישם יכולת זו במסגרת הגן.

אל תצפו מהגן להיות האחראי הבלעדי על תהליך הגמילה (צילום: shutterstock)

יש לכך כמה סיבות אפשריות: ייתכן שהילד עדיין לא הפנים דיו את המיומנות החדשה שרכש ואינו מסוגל להשתמש בה כשהנסיבות משתנות (למשל – הוא רגיל לעשות צרכיו בישבנון או בסיר בלבד ואילו בגן יש רק אותן אסלות מוקטנות המתאימות לילדים), ייתכן שהילד לא חש בנוח ביחסיו עם הגננת ועם צוות הגן וממאן לפנות אליהם כשיש לו פיפי או קקי.

אך לצערי עשויה להיות סיבה נוספת: הגננת, השבויה בתפישה הרווחת כיום בנושא הגמילה מחיתולים, אינה מודעת למושג "האחריות אינה של הילד" וסבורה ש"אם הילד לא אומר כשיש לו – סימן שהוא אינו בשל". היא מאמינה שאין זה מתפקידה ליזום את הבאת הילד לשירותים וכמובן ייתכן שהיא אינה פנויה להעניק תשומת לב יתרה לילד ולאיתותיו.

הפתרון לבעיה זו הוא בידיכם ההורים: עליכם לנהל שיחה מקדימה עם הגננת, לספר לה שהתחלתם בתהליך הגמילה ולתאר לה איך הילד מתקדם. נסו, בדיפלומטיות הראויה, להכניס אותה בסוד גישת ההיענות לצרכים וציינו שניים-שלושה מהעקרונות המרכזיים של השיטה שאתם מבקשים שהיא תיישם עם ילדכם בגן.

נוסף על כך, רצוי שאחד מכם, ההורים, ילווה את הילד החוזר לגן לאחר תקופת הגמילה בבית ויעזור לו להעביר לגן בצורה הראויה את המיומנות שרכש: ההורה יכול להיכנס עם הילד לשירותים בגן ולהפוך אותם למוכרים ולידידותיים בעבורו. ההורה יכול לקרוא לגננת או לאחת המטפלות ולספר לה בגאווה, בנוכחות הילד, שהילד כבר יודע לעשות כך וכך כשהוא בבית ושמעתה והלאה גם בגן הוא ינהג באופן כזה. כך לומד הילד שאתם רואים בגננת או במטפלת דמות ראויה להחליף אתכם בטיפול בעשיית צרכיו בגן. ציפייה חיובית כזו, ושיתוף הדמות החינוכית שבגן, יתמכו בילד בתהליך ההתגברות על הקשיים של העברת המיומנות החדשה מהבית אל הגן.

זכותם של ההורים לדרוש מהגן שיתוף פעולה בתהליך וחובתו של הגן להיענות. עם זאת, הדגש הוא על שיתוף פעולה ולא על הטלת המשימה כולה על הגן. לצערי נתקלתי במקרים שבהם ההורים מחתלים את ילדם בסופי השבוע או בשעות אחר הצהריים כשהוא בבית כי "אין להם כוח לפספוסים שלו", ואילו לגן הם שולחים אותו לא מחותל, כדי ששם יעבדו אתו על הגמילה. קשה לדחות את טענתן של גננות המתקוממות כשהורים מצפים מהן לגמול את הפעוט, על כל הטרחה הכרוכה בכך, בשעה שההורים עצמם אינם מוכנים להתאמץ ולאזור את הכוחות הנדרשים לקידום התהליך (מיותר לציין כי הדבר מבלבל את הפעוט ומעכב את הגמילה). אני רואה בגמילה תהליך חינוכי שבאחריות ההורים ולכן אני מסכימה עם הדרישה שהגמילה תחל בבית ורק אחר כך, או אף במקביל, תתנהל גם בגן. 

כיצד לפעול כשהגננת אינה משתפת פעולה?

מצער לשמוע כי יש גננות היודעות שההורים עומדים להתחיל או התחילו בתהליך הגמילה ומקדישים לכך את המאמץ הנחוץ, ולמרות זאת מחבלות בתהליך בדרכים שונות: הן מעבירות ביקורת אשר מרפה את ידי ההורים (עייפתי כבר מלשמוע את ההורים מצטטים באוזניי את התירוץ האולטימטיבי של הגננת לדחיית הגמילה: "הילד לא בשל"), הן מגיבות באופן שגוי ופוגעני כלפי הפעוט שעדיין לא גמול ועשוי "לפספס" בגן, הן מתנהגות באופן בלתי אמין ומחתלות את הפעוט בשעות שהוא בגן, למרות בקשתם המפורשת של ההורים להימנע מכך, ולא עושות את המאמץ הנדרש להושיב את הפעוט על הסיר/אסלה לעשיית צרכיו.

יש לשער ולקוות כי מקרים כאלו אינם שכיחים, אך לצערי יש הורים שנתקלים בתופעות כאלה. הצעתי להורים היא לשוחח מראש עם הגננת על כוונתם ועל תכניתם להתחיל בגמילה. על ההורים להבהיר כי הם לוקחים על עצמם את נטל ימי הגמילה הראשונים, אך בהמשך יהיו זקוקים לתמיכת הגן ולשיתוף הפעולה של הצוות. עליכם למצוא את נוסח הפנייה המתאים בבואכם לגייס את הגן לתהליך. מומלץ שיהיה זה סגנון אסרטיבי ועם זאת מנומס ומתחשב.

כשההורים נקראים לגן בגלל שלילד "בורח" 

תופעה אחרת, כאובה מאוד, שיש מקום להתייחס אליה, היא הפניית העורף להורים ולילדיהם בני השלוש-ארבע שעדיין אינם גמולים כהלכה, המעוניינים להירשם לגני טרום חובה או שכבר נמצאים בהם. ילדים אלו, שעדיין לא שולטים בצורכיהם ולא אחת עושים אותם בבגדיהם

(ומכונים בעברית "ילדים מצטאים", כלומר מתלכלכים בצואה), נדונים לעתים ליחס מנוכר, משפיל ופוגעני מצד הגננות והסייעות, אשר אינן מוכנות לנקות ילד כזה או לטפל בו. הורים רבים לילדים כאלה נקראים באמצע יום העבודה לגן ונאלצים לבוא ולנקות את ילדם. עד שההורה מגיע, ממתין לו הילד בפינת הגן בבגדיו הרטובים והמלוכלכים.

זה בוודאי נשמע מזעזע וקשה להאמין שזה קורה, אך זו חוויה מוכרת ללא מעט הורים וילדים אומללים אלו. כאן המקום להדגיש שכבר בשנת 2001 התייחס משרד החינוך לבעיה זו בחוזר המנכ"ל (חוזר מנכ"ל תשס"א/10א, י' סיוון תשס"א, 1 ביוני 2001), ושם, בין השאר, נקבע במפורש: "יש להדגיש בהגדרת תפקיד הסייעת שמחובתה לטפל בילדים מצטאים ועליה להיות דמות משמעותית בליווי הילד בשלבים הרגישים של תהליך הגמילה".

לפיכך, על הורים לילדים שאינם שולטים עדיין בצורכיהם לדעת שאין לגן זכות להתעמר בהם ובילדם ואל להם להיבהל מאיומי הסרק של הצוות ששוקל, לכאורה, להוציא את הילד מהגן. עם זאת, על ההורים להבין שלילדם יש בעיה שהגן וצוותו אינם ערוכים לטפל בה ולפתור אותה, וכי עליהם להשקיע כל מאמץ במציאת פתרון ואף לפנות לייעוץ מקצועי.

הגננת: צריכה להיות מקור לתמיכה ועידוד

הגננת וצוות הגן יכולים ואמורים להיות שותפים בכל שלבי התהליך; הם אפילו עשויים ליזום את התחלת התהליך, מניסיונם ומהדרכתם שואבים ההורים ידע כיצד לפעול, וחשוב מכול, הם אלו אשר יטפלו בפעוט וילוו אותו בתהליך הגמילה בשעות שבהן ההורים נעדרים. גננות מקצועיות, מסורות ורגישות – ואלו הן הרוב – תהיינה מוכנות לסייע להורים ולפעוט בתהליך. הן תנצלנה לטובה את ניסיונן המקצועי במהלך הגמילה ואת תפישתן כדמויות משמעותיות וסמכותיות בעיני הפעוט (ובעיני הוריו), הן תחזקנה את הפעוט ותעודדנה את ההורים ברגעי משבר. הגננת היא דמות חיובית שהשפעתה החינוכית רבה. הניסיון מוכיח שגננות כאלו מסוגלות לחולל נסים ולהתגבר על קשיי הגמילה גם כשההורים מיואשים ואובדי עצות.

הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית בעלת תואר M.A מאוניברסיטת בר אילן. מחברת הספר "היענות לצרכים - גמילה (מוקדמת) מחיתולים "