"סמן האטלס": ספר על מציאות שאין בה מרגוע
את העלילה של "סמן האטלס" שכתב שחר סריג, קצת קשה להסביר. מדובר על מסע של זכרונות מבולבלים מנקודת מבטם של צעירים ישראלים. חברות גברית, אהבה, זוגיות ומוות מרחפים מעל לטקסט הכתוב, ויוצרים יחד תמהיל של כאוס וקיפאון
ספרו החדש של שחר סריג, "סמן האטלס", הוא תמהיל של כאוס וקיפאון. אדישות וערנות נרקוטית מעורבות יחד במקבץ יוצא דופן של מודעות קיצונית לצד אובדן שליטה. הספר מורכב מדיכוטומיות השלובות זו בזו, מכוונות את מהלך הקריאה ומשרטטות מציאות שאין בה מרגוע.
את העלילה של הספר הזה די קשה להסביר. מדובר על מעין מסע בזיכרונות העבר המבולבלים, ובהווה הלא מובן של צעירים ישראלים. חברות גברית, אהבה זוגית, אמא בלתי יציבה, מוות שמרחף מעל הכל, עבודות חסרות תוחלת. כל אלו מפורקים אצל סריג ליחידות זמן ומקום קטנות המתארות את ההליכה הסתמית, אך גם המרגשת, בשבילי החיים.
שליטוה שמכוננת חוסר שליטה (עטיפת הספר)
מספר שערים יש ב"סמן האטלס" ואפילוג קורע לב. המבנה שלו אינו סדור, אופני הביטוי מגוונים וייחודיים, השפה שקופה, כפי שמציין רוני סומק בגב הספר, והפירוטכניקה הספרותית אינה מלאכותית, כי אם נובעת מעיצוב מדויק של דחפים ורגשות.
אבקש להבהיר את המשפט האחרון. אנו עדים להרבה סיפורים עמוסים בדימויים רגשניים למשל, ובמה שנוטים לכנות בשיעורי ספרות: שימוש באמצעים אמנותיים. הבחירות האמנותיות הללו - כאשר הן מעוצבות רע - נדמות כפירוטכניקה ולא כאמצעי ביטוי בעלי ערך. הביטוי הספרותי של סריג משופע בטכניקות ובביטול הסדר המקובל של כתיבה ספרותית, אך הדבר נתפס כאמירה של ממש וכביטוי מקורי של הסופר.
הוא אינו כותב שונה כדי להיות מיוחד, אלא כדי להעביר את התחושות ואת המציאות באופן המדויק ביותר. בחירותיו מדגימות את השליטה בשפה דווקא מתוך ערעור עליה, על ידי מתיחת הגבולות והצגה מקאברית של מה שניתן בקושי להגדיר כסיפור המעשה.
הטקסט הופך לטקסטורה
אם כן, השליטה מכוננת חוסר שליטה. את חוסר היכולת לתפוס במילים את ההוויה הכאוטית, הכאובה והמבולבלת של החיים. אך סריג בוחר בכל זאת להשתמש בשפה, ובחירה זו, לצד יצירותיו האמנותיות (סריג הוא גם צייר בעל קו ייחודי וחזק), עומדת למבחן לאורך הספר כולו. ב"סמן האטלס", הטקסט הופך לטקסטורה; סימני הפיסוק מבולגנים, המשפטים פרגמנטריים מצד אחד, אך מדויקים להחריד מצד שני.
ההתקדמות הנרטיבית אינה ליניארית אבל היא תופסת את מהות הדברים באופן תמציתי, חד וחסר פשרות. לפעמים נראה כאילו סריג מקיא על הדף את הקרביים, ואז נוסק מעלה ומשקיף על החיים כיציר שמיים שההוויה האנושית זרה לו.
כאמור, חוסר האחידות מערער את יכולתה של השפה להוות אמצעי בעל תוקף לתיאור חוויות נפשיות. אך סריג משתמש בערעור זה למטרותיו, וכמו מכריח את הקוראים להילחם בשפה, לנבור בה ולנסות לדלות ממנה עד כמה שניתן. התוצאה של עיסוק זה מטלטלת ממש והחוויה נעה מסלידה עמוקה וחוסר התמצאות, לאמפטיה מוחלטת ותחושת בהירות מסמאת.
אי אפשר להישאר אדישים לטקסט של סריג, לסיפור העדין אך האלים שהוא מתאר, לדמות המספר שאינה ברורה, לדמותו של ולרי, חברו של המספר, הנעה במרחבים האורבנים הקשים כגוזל רך ומבולבל.
אולם דבר-מה מרגש מתרחש במהלך הקריאה ב"סמן האטלס". לצד ההכרח להתבונן בשפה בזכוכית מגדלת ולצלוח את המהמורות הטקסטואליות המונחות בפנינו, אנו מתחילים להיבלע בסיפור. העכבות משחררות איזה פרץ פנימי של העלילה, הופכות אותה על פיה ולפתע אנו קוראים בה ביתר בקלות.
הבדידות מוצאת חברים
אולי כי הוא מדבר בשפתנו, מתאר בשקיפות מוחלטת את המציאות העכורה ואת אבני-הדרך המלוכלכות של הנפש. סריג אינו מסתתר, ובכך יוצר טקסט שקוף, בהיר, חד ודינאמי, המתגלה ככזה דווקא מתוך העיסוק בהפך המוחלט. החיים האפורים מקבלים צבע, הבדידות מוצאת לה רע והסיפור עצמו מתנתק מהדמויות הקונקרטיות והופך לטקסט אוניברסאלי, לסיפור של כולנו.
בדומה לספרו הקודם, "ארוכה הדרך למטה", שפורסם גם כן בהוצאת "סיטרא אחרא", יוצר סריג הלימה בין הקצב של הסיפור להתרחשות בו. כאשר הוא בוחר להיות מסודר וקוהרנטי, גם הסיפור תופס קצב אחר,
מדוד יותר ופחות סהרורי. החוויה העירונית, כמו גם החוויה של קיום סתום של צעירים ישראלים, נמסרות בסיפור במקצבים משתנים, במבעים סותרים ובתחושה של בהילות ואפטיות גם יחד. חוסר היכולת להכריע, לרדת לשורש העניין, להבין לחלוטין את כוונותיו של המחבר ולמעשה, את המציאות המתוארת לנו בסיפור, מעצימה את תחושת חוסר האונים וההזיה הנוכחת כל כך בספר.
"סמן האטלס" לא דומה לשום דבר שקראתם. הוא יכול לעצבן מאוד, להמאיס את עצמו, לעורר אנטגוניזם ולשעמם. אך יחד עם זאת, הוא מצליח להיות מקורי, מלהיב ומתסכל; אינטליגנטי ורדוף, מדכא ומרומם. סריג מספק לנו חווית קריאה אמיתית, כזו שאינה באה מן המוכן, אלא משתנה ומתפתחת כל העת.
זהו ספר אמיץ ונוקב, המשרטט מתוך התהום של הנפש את המציאות על פני הקרקע. אין בכוונתו של המחבר להשליט סדר בכאוס. הוא נע בתוכו, מגיב לו, מתנגד לו ונכנע לו. הבחירה לא להכריע מדויקת כל כך, משום שהיא מסיטה את הספר ממסלול דידקטי-מוסרני. זוהי חוויה אמנותית אקספרסיבית עד מאד, דחוסה ומכמירת לב, ובעיקר - בלתי נשכחת.
שחר סריג, "סמן האטלס", הוצאת סיטרא אחרא, 119 עמ'.
