חיה בגאגא לנד
עם שירים באנגלית, גרמנית וספרדית, הפקות מוזיקליות בומבסטיות ולהיט קיץ שתעופו עליו, "Born This Way", האלבום החדש של ליידי גאגא, מחפה יפה על כך שכבר שמענו ממנה דברים דומים בעבר
לא פשוט ללחוץ על הנגן ולהאזין לאלבום החדש (והשני, באופן רשמי) של ליידי גאגא במצב נקי, כמו שמבקר אמור לעשות. אחרי הכל, מלאו שמונה חודשים וחצי לפתיחת קמפיין האלבום הזה, "Born This Way". בעזרת הופעות אינסופיות בטלוויזיה, גימיקים אינטרנטיים (השקת המשחק "גאגאוויל", הופעת אורח בעריכת העיתון הבריטי "מטרו", שמעניק את האלבום לקוראיו להאזנה חינם) ווידויים ביזאריים ("אמא שלי נהגה לגזור את השערות שלי כשישנתי", הודתה השבוע), הכוכבת לא יורדת מהכותרות.
צפו בקליפ של "Judas". לא נותנת לך ליפול למלכודת הגאגא
אבל אל מול כל הציניות, חייבים להודות: כאשר מגיעים לעסק עצמו, המגלשה התלולה והמהנה שזורקת אותך להאזנה לאלבום לא מאפשרת לך להישאר אדיש. למרות שהאמירה הנפוצה ביותר בהקשר של כוכבת הפופ הגדולה בעולם, נכון להיום, היא "יופי, עוד פעם ליידי גאגא עושה אותו הדבר", זה ממש לא מפריע באלבום.
האלבום, שנפתח ב-"Marry The Night" ונחתם ב-"The Edge of Glory" (הסינגל השלישי), יוצר מעין סיפור מסגרת עם חשיבה נאה מאחוריו, כאשר גם התוכן שיצקו גאגא ואנשיה לתוכו לא רע בכלל. אז מה אם היא לא מפתיעה? ליידי גאגא של 2011 כבר הראתה והשמיעה לנו כל שטיק. כבר כתבנו כל מה שאפשר לכתוב עליה ועל יצירותיה, השראותיה או העתקותיה.
אם גאגא לא תשיר אופרה - ולא שהיא מסוגלת - כנראה תמיד יהיו כאלה שימשיכו להגיד שהיא לא מחדשת ולא מעניינת, אבל תכל'ס, מדובר בכוכבת הפופ היחידה שמשמרת את הסגנון שלה ושומרת לו אמונים. אפילו בריטני לא עשתה את זה באלבום שהוציאה לפני כחודשיים ונעלם כלא היה.
פרט ל"ג'ודאס" ו-"Born This Way" שכבר שמענו, ועוד איך, ראוי לציין באלבום הזה במיוחד את "Americano". כבר אמרתי בעבר שכשגאגא מאפשרת לזמרת האמיתית שבה לפרוץ החוצה, והמפיקים שלה לא מפחדים לתת לה לבצע שירים שאינם עטופים במיליארדי אפקטים, התוצאה טובה ומשכנעת יותר מבשירים אחרים.
"Lady Gaga - "Americano. יותר גדול מ"אלחנדרו", ומרוב השירים שלה
זה קרה ב-"Speechless" השקט בעבר, וכאן - הדבר האמיתי הוא השיר הזה. מדובר באחד השירים הטובים ביותר אם לא הטוב מכולם ששמעתי עד היום של גאגא, כולל כולם. וכן, אני מודע להיסחפות. זה לטיני, זה אחר, זה קייצי, זה מגניב בטירוף, זה חצי בספרדית (חולשה אישית של הכותב, עמכם הסליחה) וזה פשוט ענק. ללא ספק, את "אמריקנו", שמזכיר מאוד את "Kiss My Eyes" של בוב סינקלייר, נשמע עוד לא מעט בקיץ 2011.
אגב, עוד דוגמאות לאיכות הקולית של גאגא אפשר למצוא בשירים "Electric Chapel" (דווקא לא קטע חזק במיוחד) וגם ב"Bloody Mary", רק שבמקרה הזה, מדובר ביציאה לא חזקה במיוחד, מעין המשך ל-"Love Game" שלה מהאלבום הראשון.
תנו לסקורפיונז לנוח בשלום
לא מעט דובר לקראת צאת האלבום, על השפעות הפאואר-רוק של שנות ה-80 על האלבום החדש. בפועל, מדובר יותר בנגיעות קלות שמשולבות בסאונדים אלקטרונים עדכניים וגם קצביים יותר ממה שהוציאה עד כה. כך, למשל, ב-"Bad Kids", ב-"Hair" וב"שייסה" (כן כן, ממש ככה, הפעם בגרמנית ולא בספרדית), ההשפעות הניכרות הן הניינטיז החלולים והאהובים (פיית'לס, קריסטין W ועוד רבים שאפשר לזהות פה בבירור) מאשר הסקורפיונס או מי שלא יהיה, כך שהגוש הקומוניסטי האירופי-רוקרי יכול לחזור לנוח על משכבו בשלום.
הבעיה שבכל זאת קיימת בחדש של גאגא - אם צריך להצביע על המשמעותית ביותר מבין כמה - היא החזרתיות. לא, אין הכוונה לסגנון השירה, אלא בהפקות המוזיקליות, ותתפלאו - אפילו במילות השירים מפעם לפעם.
פתרון קל לעניין היה יכול להיות מיקסוס בין השירים: לעמוד מאחורי ההחלטה ליצור 14 קטעים שמדברים בדיוק באותה שפת פופ מוצלחת יחסית ולהוציא רצועה אחת ארוכה, שמחולקת לקטעים.
יודעים מה? דבר כזה אפילו מסתדר עם אופיה התיאטרלי של גאגא, שכן אלבום שכזה יכול היה להישמע כמו פסקול טוב של יצירה כלשהי. מדונה כבר הבינה שאין זו בושה לעשות אלבום מתמשך עם שירים השזורים זה בזה ב-"Confessions on a Dancefloor" לפני שש שנים. טוב היתה עושה גאגא לו היתה מעתיקה גם את העניין הזה ממדונה. והנה, לא הצלחתי להתאפק מלהזכיר את המלכה האם.
