היכנסו לבקר אצל גנסין
בואו לקרוא קטע מתוך "בינותיים", שכתב גנסין, מאבות הפרוזה העבריים של ספרות המאה העשרים. "אותו בוקר דווקא התחילו השמַים מיטהרים ואלוּמות אורה טהורות היו משתחררות"
אורי ניסן גנסין (1913-1879) הוא אחד מגדולי הפרוזאיקנים העבריים ומאבות המודרניזם בספרות העברית של המאה ה-20. כתיבתו הייחודית הילכה קסם על דורות של קוראים ויצירותיו ראו אור בכמה מהדורות.
בקובץ הסיפורים, "אצל", כונסו שש מיצירותיו המאוחרות והבשלות של גנסין, שבזכותן קנה את מעמדו הספרותי המיוחד, אלו הן הנובלות "הצדה", "בינותיים", "בטרם ו"אצל", והסיפורים הקצרים "בגנים" ו"קטטה". בואו לקרוא קטע מסיפור מתוכו.
בינותיים
בתחילה היתה רוח אחרת מסביב ובשטח התחילו מהלכים כתמים והשחירו זמורות האילנות ובמרום עברה הרינה ופלגים השתובבו ברננה. אז התחילו רוקדים בלבבות נצנוּצי אוֹרה הוללים וזוֹרמת חדוות־חיים חצופה ושובבה. בימים ההם חרד בחדווה כמוסה גם לבו של נפתלי בֶּרְגֶר, אותו בּרגר גופא, שהיה תוסס שמונת ירחים רצופים בחדר הצהוב של מרת חַשְׁקֵיס וראשו היה מוטל על כַּפּו וברכיו שלובות אשה ברעותה, ושטפה אליו זִרמת געגועים נוגים ואיתנים והתחילו מוצצים אותו חלומות צנועים־נוֹשִׁים והוא כָּמַה הרהורים יפים שבילדוּת תַּמה ומאוויים אמיצים שבאביב צוהל וחלם עיניים חמות המביטות לנשמה — ומדוע באמת שלא באהבה?
וחיים חלם חדשים וצעירים שיש בהם דווקא כדי סיפּוקה של נפש. כי מה — האומנם לא די? או אולי אינו כדאי? באים בני אדם ונוטלים את החיים ועושים אותם ויתוּרים ויתוּרים כבר בשחר אביבם — ובשֶׁלמה? והלא אפילו האמת שבדברים אחרת היא לגמרי. והיו בימים ההם שׂמלות מרנינות ומרמזות וקולות כסף היו פועמים ומבטיחים ונפשות כמֵהות היו חרֵדות ומציצות ומקשיבות במצוקה קודחת אל כל רשרוש שמסביב —
"וברִיות היו גלמודות והיו תועות" (עטיפת הספר)
וימים התחילו שוטפים, ימי אורה כּמֵהים, רַגָּשים, מצַפִּים בקדחת אוֹכלת... אולם זה היה חלום — והוא כיחש בבני אדם. מִיד אחר הפסח כבר היתה שוב תלויה כגיגית עופרת קהה וכבדה והיתה סוגרת על ראשיהם של בני אדם ממעלה ובצה מנוּולת חִשׂפה להם שׂחוק שחור וקפוא ממטה — וימים היו זוחלים כבדים ואפלים ונמוכים־נמוכים; והיה האחד חירש כמשנהוּ, והאחד היה מזוהם כמשנהו, וראשית לא היתה להם, ולא היתה להם תכלית, ורבצו יחד כבֵדים ואפורים על הנשמה שנאלמה בחרדה ודיכאוּ בשורשה כל מחשבה על אביב ועל קצת אורה ועל זקיפת קומה כל־שהיא.
ושוב היו הרחובות רחבות וקודרות ואבֵלות, והשמים אשר עליהן היו נמוכים ואפורים ולַחים, וברִיות היו גלמודות והיו תועות צוֹמקות חוורוורוֹת וחרֵדות וסובלות בסתר ומנַחשות מה... ושוב ישב נפתלי בחדר הצהוב ושוב דיכּאה האפֵלה את הנשמה הנדכּאה ושוב היתה הבּצה שואגת והשוטים מפַעפּעים והעגלונים הלבנים מקמח נוהמים ונושמים ושואגים מטבּורם: נָא־נָא־נָא־נָא... נאָ־אָ, וולק טאַבּי יֶשׁ...
ופעם אחת ישב לו דומם אל חלונו, כּמימים ימימה, וברכיו היו שלובות כדרכו תמיד, וראשו מוּטה אל כּפּוֹ, כמו פעם בפעם, ואוזניו היו מקשיבות את קולו הרופס והשווה של תלמידו, אשר היה קוֹלח ושׁוֹנה לפניו את פרקו גם באותו יום כבכל יום ויום. באחד החדרים הסמוכים צעק מרה תינוק שניחר, ובמבשלה היתה מרת חַשקיס ממטירה אש וגופרית לראש האשה המבשלת וכבר בכתה וקראה לה חשׂוּפת־שֵׁת.
אותו בוקר דווקא התחילו השמַים מיטהרים ואלוּמות אורה טהורות היו משתחררות מהכא ומהתם והיו נוצצות בבצה, ובגגות הפזורים התחילו מבהירים כתמים יבשים. ונפוֹל נפל הדבר, שנפתלי הִפנה משהו את עיניו מבלי משים וירא פתאום את השמַים, אשר מעֵבר לשמשות, והנה הם משוחררים והם גבוהים ועמוקים, ואת צמרת הפרדס ראה, אשר מעבר לגגות השליווים והנה היא שׂעירה והיא מוֹריקה והיא מתחילה מלבלבת ורוחצת באורה.
אז נאחזו עיניו אגב במרחקי השמַים ויחרד לבו ויֵחם, וירא והנה הם נוהרים הלאה הלאה אל אפסיים, ושמה הם רומזים וקורצים ואובדים ללב הכָּמֵהּ — ופתאום נפל דבר מוזר למדַי. הכיסא שתחתיו הוטל בהמולה רבה לאחור ונפל, ורחשה תלונת ייסוּרים ואבדה, ונפתלי היה משום־מה ניצב בטבור החדר בכפיפת ראש כל־שהיא. הילד החיוור נבהל מתחילה וצל חרד על מצחו הצחור והוא נשתק: אבל מִיד החרידה אותו שוב נזיפה גרויה: אֱמוֹ־ר!
הילד מיהר ושב בבהלה אל מישנתו ונפתלי ירק בחימה והשתחווה פתאום, מדי הוֹרידוֹ משום־מה את אגרופיו עמוק אל תוך צלחותיו, ומיד התחיל מתלבט, כנלכד, מכּותל אל כּותל, והיה נכשל כפעם בפעם במיטות הילדים הירוקות, אלו הפזורות פה ושם במלוא החדר. וכששטפו לו אחר־כך זרמי דם סולדים אל פניו ורקותיו נעשו רופסות וחולשה השתפכה בברכיו ובחזהו, ניגש באפס־אונים אל הכיסא אשר הוקם בינתיים, והוריד את גופו עליו באנחת חולשה: — השׁ־שׁד יודע מה האי...
אז היה קולו הרופס של הילד קולח מישרים, והיתה דממה וחמה היתה מצהיבה נכאים, ואחד הזבובים התעקש והָמה והיה מתלבט בזגוגית, ובחדרים הסמוכים צילצלה מרת חשקיס במפתחות והיתה נוזפת באומנת. והיתה הדוּמייה הזאת דומה למשיכת תאנִיה אחת ארוכּה וכבושה, שהיתה לוחצת את לבו וסוגרת אותו ומספרת לו נכאים, מספרת על גורלות שאבדו בחיים, וחלומות שקמלו באּבּם, וחיים שספו במִשגה. רבים רבים הימים האוֹרים והשליווים, וטובים הימים האלה ונדיבים, וסרוּחים הם תמיד, כמטרוניתא גאה זו, שהיטיבה, לאחרונה, את חסדה, ובכל־זאת המה חולפים ואובדים וגאוּלה איננה. תוגה, תוגה!
ישנם עלוּמים בחיים ואותם יחיה האדם רק אחת בחלד ואליהם כל חלומותיו — והמה הולכים ונמקים ללא נחת וללא שביב אחד של שמחה, ונמקים הם אפילו בנגוהות האביב הצוהל, ותמיד המה אובדים דווקא כּה לא־יפה ובאפס כל יסוד ונימוּק לזה, כאילו לא אתה, האדם, שיצא כבר מכלל ילדוּתו הוא אדונם, ולא אתה, מי שיש לו אתמול של עשרים ושתיים שנה מאחוריו, טיפּחת חלומות בשבילם, ולא אתה — לא אתה ריבּיתָ להם הרהורים... — זמ־ם... זמ־ם... וכשהתחילו גידי רקותיו משׂתרגים ומבהיקים ולסתותיו התחילו מוורידוֹת חוֹלנית, שילב במתינות נקפאה את ברכיו והטיל את ראשׁוֹ על כַּפּו.
מאותה שעה והלאה התחילו זוחלים ימים ארוּכּים וצהובים, והיתה שפוכה בטלה בכול. והחוצות היו רובצים נרפים ושוממים, ולשמים הגדולים לא היתה כל תשוקה שהיא, ונפתלי היה יושב אל חלונו ולא היה אלא חושש תכופות, שלא יֵהרס הכיסא הווינִי שמתחתיו מחמת כובד משׂאוֹ. וכחום היום היה ההבל החמים והשמנוני של החדר הצהוב, המלא מיטות ילדים רבות ורָווה ריח משחות שונות, מדַכּא לגמרי את נשמתו, והיה מתחיל פתאום מרגיש את גופו כה מזוהם ומלא חלאה ממש —
משל כאילו היה הוא גופו חטיבה אחת שאינה נפרדת של זה החדר־הרפש, אשר חלונותיו הצהובים דבוקים בכל ימות השנה ברצועות של גאזֶטִים מפני הצינה, והשמנונית הנאלחת הזאת אוכלת אותו מימים ימימה וכבר הרקיבה אותו במפולש מהמסד ועד הטפחות. והיתה אפילו נשמת אפו שלו נעשית לו לזרא, והיה יושב אל חלונו באפס תנועה כל־שהיא ופניו היו משולקים והיו נובלים־קמים ודומים לאומצת בשר ממוּזמזה, שיש לה סימנים של צורת אדם ובא אחד הליצנים וחבש לה גם משקפיים של זהב.
זה היה חל תמיד באותה שעה, שוֶרה הקטנה היתה יושבת אל ספרה הפתוח ומטפלת בזבוב שקיצצה לו את כנפיו, עד שהילד החיוור היה מספר בבלי חמדה את פרק ההיסטוריה של היום, זה הפרק הספּחת, הזוחל תמיד בעצלתיים, כחיים בלי תכלית, ומטיל את הנפש אל תוך זוהמת שממה נרפסה, גם־כן כמוהם. מישרים היה קוֹלח באותה דממה עצֵלה קול רופס של ילד נלאה ובקרת־רוח גמורה היה זוחל והיה מספר, כביכול, דברים משונים מאיזו תקופות כֹה רחוקות וכֹה זרות, וריפרפו אנשים, שזכרם כבר נכחד, ומלחמות, ששׂריד לא נשאר להנה, ונפתלי היה חציוֹ שוכב אל חלונו ומפסיק תכופות את נשימתו מפני הזוהמה ושומע ולא שומע ופניו המשולקים והקמים־נובלים אל הרחוב השוממה.
עיניו היו לטושות והיו קרות והיו זוחלות במבט אילם מֵאבָקָהּ של המסילה הרחבה
ומחליקות אל החפירה הרחבה שמשׂמאלה ומטפסות על תל העפר הצהוב אשר לאורכה; וכשהיו נאחזות בגדר הנמוכה והנושנה, הנמשכת לאורכה של הרחוב כולה, והיו נפגשות באותיות העקומות והמשובשות, שכתב, כנראה, אחד ה"שקצים", שכיום ודאי שבא כבר לשנות זִקנה, בנֶתר על גבה, היתה ביצת נפשו שקפאה מתטלטלת כמעט, והיה מהרהר, כביכול, בקצת נקמה, כי הגבירים הללו אינם יודעים אלא למלא את כרֵסם החשובה בחדר־האוכלים שלהם ולקשט את גופותיהם הבצֵקים בשביל פרדס הטיול המאובק —
ושבאמת, הרי הם חיים כולם כחזירים ממש והנם תמיד שקועים עד צוואר ברפש ובצחנה ובגסות. והיתה מחיצת אֵד רפה מתחילה חרֵדה בלבבו הכבוש ומטשטשת את מוחו ואֵדיו ולא היתה נותנת בתחילה לגשת אליו את כל אותה המהומה האווילית והזוהמה המרגיזה, אשר היתה רוחשת מסביבו בכל ימי נוּדוֹ בערים ובעיירות, אשר במדינה ואשר מחוּצה לה. והיו מרפרפים לו ונכחדים וחוזרים שוב ושוב נגוֹזים צללים מטושטשים, ואנשים מרוסקים, וחדרים, ואשפה, ובלוריות פרועות ונוצות בבגדי־נשים, וקולות ניחרים, וצחוק שׂורט, ודברים, ומרוּצה בלי תכלית, ובימים האחרונים, בימות החמה החולנים, שבקִריה ההומייה והמדוּכּאה, גם רוּגזה, רוּגזה תכופה, רוּגזה אוכלת לב ונפש. אחר־כך היה ראשו נופל כל־שהוא, ופניו היו קופאים לגמרי, ושטופי־חירוּת היו מתחילים מסתמנים במוחו.
"אצל ועוד סיפורים", מאת אורי ניסן גנסין, הוצאת ספרית פועלים.
לפנייה לכתב/ת 
