מעוף ללא מעוף
כשרון הסיפור של סמי מיכאל ניכר ב"מעוף הברבורים", אשר במרכזו עומדים יחסים טעונים בין שני אחים, האחד יערן והשני סופר מבטיח. אך ההגיגים שמשמיעה דמות הסופר הבדוי מחלישים את ניווט העלילה. ביקורת ספר
אין כמעט קשר בין השם המרחף "מעוף הברבורים" שהעניק סמי מיכאל לספרו החדש, לבין
הסיפור רצוף האסונות, המועקות והסבכים המשפחתיים המובא כאן. ואין גם קשר ממשי, אגב, בין הסיפור, על סגולותיו וחולשותיו, לבין השבחים החלקלקים שמכביר עליו העורך יגאל שוורץ בגב הספר.
על יחסים טעונים בין שני אחים (עטיפת הספר)
מכל מקום, הצדדים הבעייתיים בספר לא יפריעו לו כנראה להפוך לרב מכר, שכן ביסודו של דבר סמי מיכאל יודע לספר סיפור, ויש לו איזו נגיעה פיוטית בחומרים, והכתיבה שלו היא חמה - גם אם נוטה לא אחת להפרזות רגשיות בולטות: כך למשל מתואר כאן מישהו המופתע לשמוע את חותנתו השתקנית כשהיא מזמרת: "ברגע שנטל לידו עגבנייה דשנה וארגמנית כלהבה קפא תחתיו. לחן לופת נשמה ומכמיר לב פצח ובא מן הסלון".
ואכן, צריך להסתגל גם למליצות הפזורות כאן, החל בצירופים כמו "קפא תחתיו" ו"היתה לצנינים" ו"אזר עוז", ועד משפטים משעשעים כמעט בפלקטיות שלהם, כמו "הדם בעורקי הלוחמים תסס יחד עם הפלדה המתלהטת תחת קרני השמש הקופחת".
זנב עכבר נמלט
במרכז העלילה עומדים היחסים הטעונים בין שני אחים, האחד יערן, השני סופר מבטיח שבעקבות טעות קטלנית שעשה במלחמת קדש הסתגר בביתו והפך לסופר צללים. הלם הקרב של הסופר אף גורם לו לדחוק את אשתו לזרועות אחיו הנשוי, כך שגם זהות ההורים של הנער והנערה שנולדו לשני הזוגות אינה ברורה. מתוך הסבך הזה, ההולך ומתבהר, נובע המתח העלילתי שסמי מיכאל מנווט ביעילות.
להנאת הקריאה תורמות גם אהבתו של מיכאל ליערות הכרמל שברקע הסיפור, וכן חיבתו הקשובה לילדים, הניכרת בתיאור היחסים בין הנער והנערה ההם. ויפים גם התיאורים הציוריים המדויקים לפעמים - כמו מראה השכנה הנכנסת לביתה הנעול דרך התריסים: "כבר שכבה אפרקדן וטפח אחר טפח החליק גופה הגמיש פנימה מתחת לתריס. הרגל היחפה על גרב המשי שהשחיר מבוץ נבלעה אחרונה, כזנב עכבר שנמלט לגומחתו".
אלא שמתישהו בשליש האחרון של הספר מתחילה העלילה להתפזר, והעניין האמיתי של מיכאל עובר כמדומה מן הסיפור עצמו אל שאלת מעמדו הספרותי של גיבורו הסופר, ששמו ויליאם.
הכתיבה ההגיגית של אותו סופר בדוי ליוותה למעשה את הספר כבר מתחילתו, בפסוקי מוטו שהוצבו בראש כל פרק ונלקחו "ממגירתו של ויליאם". המוטואים האלה לקו לא אחת באותה טריוויאליות מליצית (למשל: "ספרות היא ראי אמיתי שבו אנו רואים את דמותנו ללא כחל ושרק"), אבל העין הקוראת רפרפה הלאה.
אלא שעכשיו, כשאותו ויליאם עובר למרכז הבמה ומוצג בפנינו כסופר מופתי שגדולתו הוחמצה על ידי הקהילה הספרותית השטחית והממוסחרת בישראל, וכשהנערה בסיפור אומרת בהערצה כי כתב-היד החדש שלו הוא "קרן אור לעומת הרדידות שבאופנה" - כל העניין הופך למוגזם, ובעיקר לקלישאי.
לקראת הסוף אף מובאים שני פרקים מלאים מתוך אותו כתב-יד בדוי של אותו ויליאם, והם אכן יומרניים ולא ממש מעניינים, עם משפטים מוכרים ומוגבלים דוגמת "מפאת חוסר הישע שלנו המצאנו מעצורים בדמות אלוהים".
בסופו של דבר, קשה להימלט מההרגשה שעצם העיסוק האינטנסיבי של סמי מיכאל באותו סופר מוחמץ, עם כל תחושות הקיפוח והמרירות הנלוות לעיסוק הזה - מייצגים איזו התעסקות שלו עצמו במעמדו כסופר. וזה קצת מוזר ביחס למיכאל בן ה-85, שזכה כאן להערכה גדולה ושספריו היו לרבי מכר.
"מעוף הברבורים", מאת סמי מיכאל. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 223 עמ'
