שקרים על הסכין

קשה לחשוב על רעיון מטופש בהרבה מאשר להיכנס בעיניים פקוחות לשדה המוקשים הזה. כאילו לא די ביומרה לעמוד מאחורי בחירה של חמישה ספרים מתוך אוקיאנוס של אפשרויות, הנה מגיעה ההגדרה הבאה: "ספרים שעוסקים בשקרים", שמנבאת מיד כישלון ודאי.

על יושר ספרותי שאולי לא קרה מעולם (עטיפת "חיים על נייר זכוכית")

גם אם מניחים בצד את הדיון המקדים, המתבקש, בשאלות מהי "אמת" ומהו "שקר", נותרת תהיית יסוד, האם אפשר בכלל להחיל את המונחים החמקמקים האלה על יצירת אמנות? למרות שברור שהתשובה שלילית, עובדה היא שההבטחה לנאמנות למציאות (נניח, "מבוסס על סיפור אמיתי") נושאת איכויות מפתות לקהל מאוד גדול.

כמעט כל כותב שפוגש נציגים של קוראיו יישאל מה מהטקסט שהוציא תחת ידיו מבוסס על חוויותיו האישיות, כלומר מה מהדברים קרה "באמת". ומי שמצהיר מלכתחילה שהוא מתעד מציאות, ייבדק בשבע עיניים במטרה, לא בהכרח מרושעת, למצוא היכן סטה המתעד-לכאורה ממהלך הדברים כפי שהתגלגל "באמת".

• הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
  

שקר הוא לא רק מונח אתי או הכרעה אסתטית, אלא גם הצהרה יצירתית, הפגנה של יצירתיות. העברית הכריעה שיצירה בדיונית היא בדיה, ובדיה היא לא בהכרח הפניית גב למציאות. כשהיא מעובדת בתבונה ובכישרון היא עשויה להיות שיקוף נאמן של אמת עמוקה, וכזו היא הספרות הנעלה ביותר.

חמשת הספרים שיופיעו בהמשך הם בחירה כמעט אקראית, בעיקר כי נכשלתי בכל ניסיון לסדר רשימה מנומקת (מדוע "החטא ועונשו" כן, "הפרוטה והירח" לא; "הברון מינכהואזן" כן, "סאלו" לא), וכי אי אפשר שלא ליפול למלכודות של יומרה או התחכמות. מדובר לכל היותר בכמה הצעות לדיון ורשימה אסוציאטיבית, נכונה לרגע כתיבתה. כל מי שקרא חמישה ספרים מסוגל לחבר חלופה בקלות, כל מי שקרא יותר, לא.

"פינוקיו", מאת קרלו קולודי

סיפור המוסר האכזרי הזה, החל מתפרסם בהמשכים בכתב עת לילדים לפני מאה שלושים שנה. הגרסה העברית, מתוך רבות שיצאו, שחרוטה בזיכרונם של בני דורי, היא זו שיצאה בהוצאת מ. מזרחי, עם איורים ריאליסטיים מדי בצבעים. הספר המקורי אבד לי, אבל הדימויים צפים לנגד עיניי גם כעת בלא מאמץ: תהליך הפיכתם הילדים לחמורים חמודים, רגליו העולות בלהבות של גיבור הספר, יופייה התכלכל של הפייה הטובה, המדורה בבטן הלוויתן. לא בטוח שההתוודעות לספר עשתה אותנו לבוגרים טובים יותר, כאלו המקשיבים לצו מצפונם. אבל די ברור שהעשירה את עולם הדימויים של חרדותינו.

פינוקיו, חכה לי  (מתוך הסרט "פינוקיו")

"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות", מאת פיליפ ק. דיק

חייו המיוסרים של היוצר הכה פורה הזה, הזינו את התרבות הפופולרית באופנים שאפילו הוא, שטען לחזיונות מלאי משמעות, לא יכול היה לחזות. "אנדרואידים" עובד לסרט המכונן "בלייד ראנר", בו המושל הנואף שוורצנגר חייב לדיק את "זיכרון גורלי". ייחודו של דיק הוא לא בשפה עשירה או ביכולת תיאור מעודנת. להפך, שפתו רזה עד חשד לאנורקטיות, אך עולמו עשיר וחסר גבולות.

עולם בדיוני ומושלם עבורינו (מתוך הסרט "בלייד ראנר")

במיטבו הוא מעלה שאלות מוסר שהיו מביכות אפילו מדריכים בתנועות נוער באופן שיגרה את מוחם של פילוסופים מיומנים. גם מי שמדע בדיוני הוא עבורו מעמסת קריאה, יתקשה שלא להתפעם מהעולמות המושלמים שדיק הצליח לברוא, שהם כה שונים מההווה שלנו  - ועם זאת מתארים אותו במדויק.

"הציפור הצבועה", מאת יז'י קושינסקי

הספר, שנחשב וירטואוזי, בנה את שמו של קושינסקי, השפיע על נוכחות אימי מלחמת העולם השנייה בשיח האמריקאי והאירופי, וגם הכתים, כנראה בלא סיבה ראויה, את שמו של הסופר. ושוב, עבור דור קוראים מסוים מדובר על טקסט משמעותי מאוד, יותר מכל בשל נגישותו, אך לא מעט בזכות תנופות המכחול של קושינסקי המתאר.

קושינסקי. מהו הגבול בין אמת לשקר? (עטיפת הספר)

הדיון שהתגלגל סביב היצירה, הטיח בסופר טענות על שבדה סיפורים על אירוע אמיתי שמכיל כל כך הרבה סיפורים ראויים יותר, על שהתיימר לבסס אותו על אירועים שהיו, שיתכן שלא קרו כפי שתיאר, וכלל השמצות נוספות כמו ההשערה שאולי לא הוא שכתב את הספר. הקוראים הטילו דופי ביושרתו של קושינסקי האיש גם לאחר מותו וגם לאחר שרוב הטענות הופרכו. הספר הוא שנותר, והעובדה שהוא סובל עד היום מהדיון על הגבול בין אמת לשקר מציפה את השאלה היותר עקרונית - למי הדיון הזה חשוב?

"הטובע", מאת תומס ברנהרד

אפשר היה לבחור באותה מידה כל ספר אחר מספריו הנפלאים של ברנהרד. אך אם מותר עדיין להתגייס לשליחות, אז תמצותו של "הטובע" עשוי לקרוץ למי שטרם נחשף לכתיבתו המפעימה, לעולמו האפל באופן מזהיר, להתבוננות חסרת הפניות שלו על הטבע האנושי, ובעצם, גם כלפי הטבע שמקיף את האנושי. בהיות הספר מונולוג המשחזר מפגש בין שלושה בני אדם, הוא גם עוסק בפער בין העובדות שהוא מתאר לבין ההיסטוריה של הדמויות. הצלחתו הגדולה של "הטובע" היא תיאור כל כך מבריק של כישלון.

תיאור מבריק של כשלון ב"הטובע"

"חיים על נייר זכוכית", מאת יורם קניוק

הרבה לפני שהוכתר לטעם החודש, היה קניוק סופר ייחודי ומוערך על ידי ציבור גדול יותר משנדמה היה לו. "חיים על נייר זכוכית" הוא מין פרק אוטוביוגרפי מלא חן, שיש בו את כל רבדי אישיותו של יוצר: אגוצנטרי וענו, נדיב ואכזר, מצחיק ומעורר חמלה. קניוק כותב מוזיקה במילים ובעצם לא הפסיק לצייר גם כשפסק. מונולוג התוכחה שהוא שם בספר בפי אשתו הראשונה, הוא לטעמי אחד משיאי היושר הספרותי, האנושי, גם אם הוא מעולם לא אירע.