שודדי הקריביים 4: מישהו הפסיק את הזרם
ספינת הדגל הרווחית של דיסני ממשיכה עם "שודדי הקריביים: זרמים זרים". בינתיים, ג'וני דפ מציל אותה משקיעה, אבל כמה זמן עוד יחלוף עד שהוא ושאר העכברים ינטשו לפני טביעתה?
"שודדי הקאריביים: זרמים זרים" ("Pirates of the Carribean: On Stranger Tides") הוא ניסיון להגיר את הטיפות האחרונות מלימון שכבר נסחט עד תום. וכך, החידושים המשמעותיים היחידים שמספק הפרק הרביעי הם החלפתו של הבמאי גור ורבינסקי (שנטש את סיפונה של ספינת הפירטים הטובעת) ברב חובל חדש, רוב מרשל, וגיוסם של משקפי התלת ממד.
אחרי עזיבתם בזמן של אורלנדו בלום וקירה נייטלי, עולה על גשר הפיקוד פנלופה קרוז, שאמורה לספק לסרט את הלהט הלטיני. היא מציתה איזו להבה רומנטית נושנה של שודד הים ג'ק ספארו (ג'וני דפ), אבל קשה להגדיר את תפקידה בסרט כהרבה מעבר לזה. ספינת הפיראטים עדיין מפליגה, זה בטוח (כפי שיעידו בוודאי נתוני הקופות בסוף השבוע), אבל היא מקרטעת בקושי את דרכה.
נכון שלא יעלה על הדעת להניח לפרנצ'ייז, שהכניס למעלה מ-2.5 מיליארד דולר ברחבי העולם. סביר גם שכל תביעה להתחדשות, תיתקל בתגובה שכנגד - ההליכה על המוכר והבטוח, שהפכו בעבור דיסני את הסדרה לביצת הזהב שהיא. ואולי זה אך סמלי, שהפרק הנוכחי, שמגיע ארבע שנים אחרי קודמו, עוסק בחיפוש אחר מעיין הנעורים. ובמילים אחרות: כיצד יכולה הסדרה לברוא את עצמה מחדש, ולהישאר כשהיתה?
הנתיב לאוצר די ברור
העלילה נעה סביב מרוץ ימי מטורף שמנהלות ביניהן כמה ספינות, שמבקשות למצוא את המעיין הנ"ל. ספארו מוצא עצמו על סיפונה של אחת מהן, זו של הפיראט האיום "שחור הזקן" (איאן מקשיין), אליה נחטף על ידי אהובתו לשעבר, שהיא כמסתבר גם בתו של השודד.
יוצאים לקרוז. ג'וני דפ ופנלופה קרוז מחפשים את מעיין הנעורים
מנגד, מפקד יריבו לשעבר - הקטור ברבוסה (ג'פרי ראש, שריד מהפרקים הקודמים), שנותר מדדה על רגל מעץ, ופרש בינתיים מעסקי שודדי הים - על אחת מאוניות צי הוד מלכותו. המלך האנגלי שנחוש להגיע אל היעד הנחשק בטרם יקדימו אותו הספרדים.
"זרמים זרים" (שעלילתו מבוססת באופן חופשי על ספר פנטזיה מאת טים פאוורס) אינו מעיק במערבולות סיפוריות שהפכו את שלושת הפרקים הקודמים לפתלתלים יתר על המידה, וגרמו אפילו לג'וני דפ והבמאי ורבינסקי להודות שלא הבינו מה באמת הלך שם. זה אמנם הופך את הסרט הנוכחי לפחות רעשני מייגע, כמו גם לקצר ביותר מבין פרקי הסדרה, אך קשה להתעלם מהעובדה שאין בו התלהבות וחן של ממש.
על הספינה של שחור הזקן. מקשיין, דפ וקרוז
חמור מזה: בהיעדרם של בלום ונייטלי, למורת רוחם של בני/בנות ה-14 שבקהל, נותר ג'וני דפ בתפקיד שודד הים הקאמפי, הנכס היחיד כמעט של הסרט. ומה לעשות, דמותו המצועצעת והאקסצנטרית פשוט אינה מחזיקה סרט שלם. דמותו של ג'ק ספארו עובדת כאשר צורכים אותה במנות קטנות, והופעתו כאן, כמעט לכל אורך הסרט, היא אוסף מעיק למדי של מניירות משומשות ומוכרות עד זרא.
להבדיל מהדמות האסרטיבית שעיצבה נייטלי בטרילוגיה, "זרמים זרים" מציע דווקא דימויים ריאקציונרים משהו של נשים. האישה החזקה שמגלמת קרוז אינה אלא שילוב של יאכנע מייגעת ושטן תזזיתי.
סיפור אהבה קיטשי. בתולת ים ונוצרי מאמין
בנוסף נמצא פה להק של בתולות ים חסודות – שדמעתן היא רכיב חיוני ברקיחת שיקוי החיים. מאחורי הפנים היפות מסתתרות כמסתבר מפלצות אכזריות אוכלות אדם. וכך, סצינה שבה הפיראטים המצולקים נאבקים על חייהם ומשפדים בחרבותיהם נשים יפהפיות עם סנפירים, גורמת להתכווצויות של אי נוחות. מצד שני, אולי זה רק מוחו הקודח של מבקר חפרן.
וזה הכל על רגל אחת
ובכל זאת, “זרמים זרים" לא באמת מוציא כרטיס אדום לרומנטיקה, ובהיעדר שמץ כימיה בין דפ וקרוז, מגלגל הסרט סיפור משנה מיותר, שבו מתאהב איש דת חתיכי (סם קלפין, המיני-סדרה "עמודי תבל")
בסירונית שבויה (אסטריד ברג'ס פריסבי). אבל הקיטש שבו טובל-טובע סיפור האהבה המיתולוגי הזה מעורר בעיקר גיחוך.
רגעיו הטובים ביותר של הסרט נמצאים, למרבה הצער, בתחילתו, בסצינת בית משפט משעשעת, שהמשכה במפגש הזוי בין ספארו ומלך אנגליה, כאשר על הנברשת מעליהם מתנדנדת לה פחזניה נחשקת. מרשל (זוכה האוסקר על "שיקגו") עלה על הסיפון מן הסתם במטרה להנפיק להיט, אחרי כישלונו המוחץ של "Nine”, אבל אין כאן שמץ מהוויזואליה המרהיבה והכוריאוגרפיה החיונית שאפיינו את עבודותיו הנ"ל.
וגם אם היה – הרי שהוספת התלת מימד, כפי שכבר קרה לא פעם בעבר, מחשיכה את התמונה, ולא פעם נדמה שהדמויות וההתרחשויות תועות באפלה.
