בחן את עצמך: איזה דתי אתה?
דתי תורני הוא לא חרד"לי, ומסורתי הוא ממש לא דתי-לייט. כשם שפרצופיהם שונים, כך כיפותיהם שונות. ד"ר יצחק גייגר נתן בהם סימנים, למקרה שחשבתם שכל הדתיים אותו דבר
מחקר שערך לאחרונה ד"ר יצחק גייגר, חוקר בתחומי דת ומדינה - מראה כי הציונות הדתית מכילה יותר זרמים מבעבר, וגם יחסי הכוחות שבתוכה השתנו. הדתיים התורניים שנחשבו בעבר לקבוצת שוליים, נמצאים היום במרכז ההשפעה. אחרים, דוגמת יוצאי עדות המזרח הדתיים, נדחקו עוד יותר לפינה. גייגר יציג את מחקרו בכנס "עמדו"ת" של מכללת "אורות", שיתקיים בשבוע הבא (25.5).
"בתחילה היו החרדים והדתיים קבוצה אחת. הקמת המדינה היא זו שהביאה לניתוק
ביניהם", מתאר גייגר. "עם הקמת המדינה עוד הלכו רוב החרדים לבתי ספר ולא לתלמודי תורה, והעדיפו להתחתן עם אנשים עובדים ולא עם תלמידי חכמים. חלק גדול מהם אף שירת בצבא. אלא שמדיניות הרווחה אפשרה את היווצרותה של חברת הלומדים, וכך החלה ההיבדלות, ולאט-לאט נוצרו שתי קבוצות: החרדים והציונים-דתיים".
אחרי הניתוק בין חובשי הכיפות השחורות לסרוגות, נותר מחנה סרוג קטן ולא מאוד משמעותי. אבל ב-60 השנים האחרונות חל בו שינוי גדול, והצטרפו אליו קבוצות חדשות שלא היו כאן בעבר, לצד קבוצות שכוחן עלה באופן משמעותי. למעשה, נוצרה כאן חברה חדשה-ישנה, שגדלה מספרית ושינתה את יחסי הכוחות שבתוכה, ואלה ייצרו גם שינויים בהנהגה הרבנית.
במחקרו מיפה גייגר את הקבוצות בציונות הדתית ואת רבניהן, והגדיר שמונה קבוצות משמעותיות בתור המגזר הדתי. אתם מוזמנים למצוא את עצמכם:
דתיים-לאומיים
הייתה אחת משתי הקבוצות המרכזיות עד השנים האחרונות, יחד עם ה"אורתודוכסים המודרניים". בני הקבוצה לא רוצים לקיים את כל הלכות ה"שולחן ערוך", אבל שולחים את בניהם לישיבות ומצפים ש"הם לא ייקחו את זה כל-כך ברצינות". בבית דואגים לתת חינוך יותר ליברלי, ושמחים בהקלות הלכתיות.
רבנים מובילים: הרב חיים דרוקמן, הרב יעקב אריאל, הרב צפניה דרורי, הרב יובל שרלו, הרב דוד סתיו ורבני "צהר".
אורתודכסים-מודרנים
קבוצה שנייה מרכזית. אלה מנסים למתוח את גבולות האורתודוכסיה עד כמה שניתן, במטרה שההלכה תותאם למציאות ימינו. הם לא אוהבים את התפיסות המשיחיות (שמקורן בעיקר ב"מרכז הרב"), מושפעים מן האקדמיה, ומאוד חשוב להם הקשר עם החברה החילונית.
רבנים מובילים: הרב בני לאו והרב רונן לוביץ.
תורניים-לאומיים
הפכו בשנים האחרונות לקבוצה מרכזית שלישית. נוהגים לכנותם - שלא בצדק - "חרד"ליים" (הכינוי "חרדי-לאומי" הוא כינוי גנאי שמצהיר על ניתוק מן הקבוצה המרכזית, וממילא גם ישנה קבוצה המכנה את עצמה כך - ראו להלן).
התורניים-לאומיים תופסים את המדינה ואת רשויות השלטון כגורמים חיוביים ומחייבים. יש בהם רצון להקפיד ולהצטיין מבחינה דתית, במיוחד במצוות שבין אדם למקום. בדרך כלל דוגלים בארץ ישראל השלימה. נוכחותם מפריעה לעתים למי שהתרגל להיות במרכז רק עם קבוצה אחת, ועכשיו צפוף לו.
רבנים מובילים: הרב זלמן מלמד, הרב דב ליאור, הרב צבי טאו והרב אליקים לבנון.
חרדים-לאומים
החרד"לים מתאפיינים ביחס שלילי כלפי המדינה, ובמקביל - באקטיביזם פוליטי. הם התרחבו והוגדרו כקבוצה בעקבות ההתנתקות, אבל מבחינה חברתית וחיצונית הם קרובים ודומים לציונות הדתית. המשתייכים לקבוצה הזו דוגלים בתפיסות ימניות ובארץ ישראל השלימה, ומסתייגים מתרבות המערב.
רבנים מובילים: הרב ישראל אריאל מיצהר, רבני ישיבת קבר יוסף והרב יוסף גינצבורג.
"הספרדים"
מאופיינים במידה מסוימת, על-ידי תחושת קיפוח. מפריע להם שהחברה הדתית לא נותנת מספיק מקום לתרבות יוצאי ארצות האסלאם, למנהגיהם ולנוסח התפילה שלהם. מדובר בקבוצה חלשה יחסית, שמוסיפה לאבד מכוחה.
רבנים מובילים: הרב שמואל אליהו (ששייך גם לתורניים-לאומיים).
דתיים לייט
מקיימים פחות מצוות באופן מודע, תוך שהם מחליטים מה מתאים להם ומה לא. מגדירים את עצמם כחלק מן החברה הדתית, ומשאירים סימני זיהוי של החברה הדתית. מדובר באוכלוסייה אשכנזית בעיקרה. אינם זקוקים לרבנים.
ניו-אייג'
מושפעים מתורות מהמזרח הרחוק, בעיקר הודו. למימד החווייתי יש משמעות גדולה בפרקטיקה הדתית שלהם, והם חשים מחויבות פחותה לשמירת המצוות. אינם זקוקים לרבנים.
הקהילתיים
מבחינת השקפת עולמם כבר אינם דתיים. נוח להם בחברה הדתית - ולכן נשארים חלק ממנה. התופעה הייתה רווחת מאוד בקיבוצים, ולאחרונה התפשטה גם מחוצה להם. אינם זקוקים לרבנים.
גייגר טוען כי "עד הקמת המדינה לא היתה הנהגה רבנית ציונית-דתית משמעותית, ומערכת החינוך
הדתית דאז שמה דגש על חינוך עממי, ולא על חינוך המעודד מצוינות ללימוד תורה. הייתה קבוצה קטנה של רבנים, שהשפעתם היתה לרוב שולית, בעוד עיקר ההשפעה ניתן לאליטה הפוליטית והאינטלקטואלית.
"אלא שהציונות הדתית את המחיר: היא נתפסה כפושרת, כחברה שמנסה לגשר בין חילונים לחרדים, ולא מייצרת מצוינות בתחום התורני. גם גלי העלייה מארצות ערב השפיעו לרעה על החינוך הדתי. הוא לא היה ערוך לקלוט אותם, מה שהביא לירידה ברמת החינוך. בסופו של דבר, כתוצאה מכך, ערקו חלק מבני הציונות הדתית לטובת העולם החילוני, וחלקם - לטובת העולם החרדי.
"המחקר מצביע על כך שבעקבות העזיבה, החליטה קבוצה אחת להתחזק מבחינה תורנית. הם התחברו לישיבת 'מרכז הרב' שהייתה אז ישיבה קטנה, ומשם התפתחה מסה של הנהגה רבנית בדורנו. מקום נוסף שגידל חלק מהרבנים המשפיעים של היום, היא ישיבת 'הר עציון'. את ההבדלים בין שתי קבוצות רבנים אפשר היה לאבחן באופן בולט בתקופת ההתנתקות, כאשר רבני 'מרכז הרב' הוציאו כרוז בעד סרבנות, וקבוצת בוגרי 'הר עציון' התנגדו לכך".
האם המגזר מיצה את יכולת ההתרחבות שלו, או שצפויים חברים חדשים במועדון?
"אני לא מתכוון לעסוק בנבואה, אבל אני יכול להעלות שאלות לגבי אפשרויות שקיימות. מעניין אותי לדעת אם בעדה האתיופית תיווצר הנהגה רבנית, ומה יהיה אופיה. יש כבר כמה אנשים מהעדה שקיבלו הסמכה רבנית, אבל בסך הכל מדובר על קבוצה שנמצאת כאן 20-30 שנה, אז רק עכשיו אפשר לראות שמשהו מתחיל לקרות. וזו
שאלה רלוונטית, כי מישהו צריך להחליף את הקייסים.
"שאלה נוספת היא לגבי הנהגה תורנית נשית. היום יש כבר נשים שקיבלו הכשרה כיועצות הלכה, יש טענות רבניות, יש נשים שמלמדות במדרשות, ואחרות שלומדות באופן אינטנסיבי לימודים תורניים רבניים. עכשיו צריך לראות האם הן תוכנסנה לתוך ההנהגה הרבנית באופן רשמי, או לא. ניתן להגיד שבאופן לא רשמי הן כבר הוכנסו לתוך השיח. אנחנו רואים כבר היום מאמרים תורניים שנכתבים על ידי נשים, ומפתחים בעקבותיהם שיח הילכתי ענייני.
"אם נשים יצליחו לחדור להנהגה התורנית, תעלה שאלה חדשה מה זה יעשה לציונות הדתית, וליחסים שלה עם החברה החרדית. אני לא יכול להגיד בביטחון מה יהיה".
לפנייה לכתב/ת 
