גולדה "פוחדת מהרוסים". דיוני מלחמת ההתשה
בתגובה לאש המצרית ב-1969, החליטה ישראל לתקוף בעורף האויב ליד קהיר, בתקווה שפגיעה על הנילוס תסכל את צליחת התעלה. אבל בירושלים לא לקחו בחשבון שהדב הרוסי יתעורר. הצצה לישיבות הסודיות במטכ"ל: "יכול להיות שכולם טועים?"
מלחמת ההתשה. "מה יעשה הדב הגדול?" (צילום: לע"מ)
ב-8 במרס 1969 פתחו המצרים באש כבדה לעבר המוצבים בתעלת סואץ.
בספרו "לוחמי קו המים והאש", מציג סא"ל (מיל') אברהם זהר חוקר לשעבר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, את הדיונים סביב אירועי המפתח במלחמה. הספר של המכון לחקר מלחמות ישראל חושף את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה ופורום מטכ"ל בימי מלחמת ההתשה. "חברים מאחלים לעצמם 'להתראות באנדרטה'", אמר אלוף פיקוד צפון, מוטה גור, בדיון שנערך בלשכתה של ראש הממשלה באותם הימים. "הם רוצים להיות בטוחים שאנו עושים הכל".
"נביא את המלחמה לציבור המצרי"
החשש מצליחה מצרית עמדה לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. בדיון שנערך ב-25 בדצמבר 1969 הציג הרמטכ"ל, רא"ל חיים בר-לב, את המטרה המרכזית של הפצצות העומק: "היינו רוצים לצאת מהקיפאון, למנוע מלחמה או צליחה ולהשיג שקט בתעלה. על-ידי העמקת הפעילות האווירית והרחבתה, בעיקר על מטרות צבאיות בעומק מצרים, נביא את הרגשת המלחמה קרוב יותר לציבור הרחב במצרים". אבל בישראל לא הבינו כנראה, שההפצצה בעומק מצרים תעורר את הדב הרוסי.
משקיפים לעבר מצרים. חייל על התעלה (צילום: לע"מ)
ב-7 בינואר 1970 תקפו מטוסי "פאנטום" ו"סקייהוק" של חיל-האוויר את מחנה דהשור מדרום לקהיר, בו היו מחסני טילים ובסיס הדרכה, את מחנה אינשאץ צפונית מזרחית לבירה המצרית, בו היתה מפקדת הקומנדו, ואת מחנה תל אל כביר, מזרחית לדלתא. פעולות חיל-האוויר נמשכו בלא הפרעה משמעותית עד 12 בפברואר. באותו יום, מטוס פאנטום ישראלי שנשלח להפציץ את מחנה אל חאנכה, טעה בדרכו - ככל הנראה בשל תקלה במחשבי הניווט - וצוות המטוס טעה ושיגר פצצות השהייה לעבר מפעל אזרחי באבו זעבל. בפעולה נהרגו 70 פועלים אזרחיים ועשרות נפצעו.
ממשלת ישראל הביעה צער על הפגיעה באזרחים ואף העבירה למצרים הוראות פירוק מנגנון של פצצת השהייה נוספת שיועדה להתפוצץ תוך שעות. אך זה כבר היה מאוחר מדי. הפגיעה באזרחים עוררה הדים בעולם. ב-15 לפברואר התכנסה ועדת השרים לדון בהשלכות הפעולה. הרמטכ"ל בר לב הציע להתרחק מ"המעגל הראשון" של 20 ק"מ מקהיר. השר עזר ויצמן, וכמוהו גם השגריר רבין, הציעו שלא לרדת בקצב ועוצמת המכות - צעד שיתפרש בעיניהם כחולשה.
לראשונה, נשמעה ראש הממשלה גולדה מאיר מסויגת. היא דיווחה לשרים על עצבנות אמריקנית והתייחסה להערכות האמריקניות בנוגע למעורבות הסובייטית, הערכות שהתבררו בהמשך כשגויות. "האמריקנים אינם יודעים לומר בדיוק מה יעשה הדב הגדול, הם אינם מניחים שישלחו צבא, שישלחו טייסים". יחד עם זאת מוסיפה גולדה, "מומחה אמריקני אמר כי 'לחצכם על מצרים הינו בבחינת פרובוקציה לא מבוטלת כלפי ברית המועצות'".
לא גולדה מרמת אביב. ראש ממשלה
ראש הממשלה לא היססה להביע חששותיה, ממעורבות רוסית במערכה בתעלה. "האם בא בחשבון שהרוסים ישלחו טייסים? אני לא מתביישת להגיד שאני פוחדת מהרוסים, מצד שני, אני חרדה אם ניקסון כן ייתן או לא ייתן את הנשק. האם מה שאנחנו עושים לוחץ על נאצר? יש הטוענים כי דבר זה עוזר דווקא לכל העם להתלכד סביבו". על כובד ההחלטה שהיתה מוטלת על כתפיה אמרה: "אני לא גולדה מרמת אביב, אני ראש הממשלה". בסיום הישיבה החליטה ראש הממשלה להמשיך בהפצצות במרחק של יותר מ-20 ק"מ מקהיר.
האפשרות של תגובה סובייטית להפצצות הישראליות וסיוע ממשי, עד כדי מעורבות פיזית בהגנה על שמי מצרים, נבחנה שוב ושוב בדיונים במטכ"ל ובממשלה לפני אישור הפצצות העומק, אולם ההערכה המודיעינית בישראל ובארה"ב היתה שלא סביר שכך תנהג מוסקבה. ב-5 בינואר 1970, בדיון במטכ"ל, העריך ראש אמ"ן אהרן יריב כי הפצצות העומק יניעו את מצרים לפנות לפטרוניהם הרוסים בבקשת סיוע. "האם יתנו הרוסים למצרים טילי קרקע אוויר SA-3?" שאל.
"האם יתנו הרוסים למצרים טילים?" (צילום: משה מילנר, לע"מ)
בדיון בתחילת פברואר, הציג ראש אמ"ן בפני המטכ"ל את אזהרת ברית המועצות לישראל, לפיה "תיאלץ לדאוג לכך שברשות מדינות ערב יהיו אמצעים שבעזרתם יוכלו להדוף כראוי את התוקפן השחצני". הוא הזכיר שוב ושוב את ביקורו של נאצר במוסקבה, אולם לא ידע לומר מה בדיוק ביקש נאצר מהרוסים. ההערכה בשלב זה היתה כי הרוסים לא יחפזו לשלוח למצרים את טילי הנ"מ המתקדמים SA-3, משום שהדבר יחייב אותם לצרף את מפעיליהם הרוסים ובכך לקחת חלק פעיל במערכה.
אלא שבשטח, מתברר, הממצאים רמזו אחרת. מחפורות בצורת T התגלו באתרים שונים הסמוכים לתעלה. חיל-האוויר תקף את המחפורות, מבלי לדעת מה יעודן. "האם דווקא לכן, יכול להיות שכולם טועים"? שאל יריב בישיבת מטכ"ל ב-2 במרס. הרמזים למעורבות הרוסית הלכו וגברו. מודיעין חיל-האוויר טען כי מחפורות ה-T המצריות המצויות כ-20-30 ק"מ מהתעלה הפכו במהירות חפירות לבונקרים ובהן עמדות לשישה טילים, בעוד לסוללות ה-SA-2 המוכרות היו רק ארבעה טילים. כשבועיים לאחר מכן, כבר היה ברור: "במצרים עשר סוללות SA-3 על צוותיהן הרוסים".
18 אלף קברים חדשים במצרים
המודיעין הישראלי והאמריקני לא קראו נכונה את תמונת המצב וסוללות הטילים המתקדמות איימו לשנות את תמונת המצב בתעלה. תקיפת המחפורות על-ידי חיל-האוויר נמשכה כל תקופת המלחמה, עד להפסקת האש ב-7 באוגוסט 1970. המחיר ששילמה מצרים על "גלגול מרבד הטילים" לתעלה, היה כבד. מאות פועלים נהרגו בהפצצות חיל-האוויר. ב-28 ביוני דיווח הרמטכ"ל לממשלה, כי "נתגלו 18 אלף קברים חדשים במזרח מצרים". חיל-האוויר איבד בקרב על קידום הטילים חמישה פאנטומים והפיל ארבעה מטוסים על טייסיהם הרוסים.
הממשלה קיימה דיונים נרחבים על המעורבות הרוסית בלחימה בדרום. "כבר עכשיו לא ניתן לתקוף סוללות ארטילריה בעומק של 20-25 ק"מ מהתעלה", אמר הרמטכ"ל בתחילת יולי 1970. מעוזים נחדרו והמטכ"ל אף שקל את פינוי השטח שמצפון לקנטרה. כל אותו הזמן, המסרים מארה"ב המשיכו לזרום באמצעות השגריר יצחק רבין, שקבע כי ההצלחה של השמדת מערך הטילים תקבע את משקלה של ישראל בקביעת ההתפתחויות המדיניות והצבאיות לעתיד הקרוב. "זהו אגרוף רוסי לבוש בכפפה מצרית דקה", ניתח דיין.
מאות פועלים נהרגו בהפצצות חיל-האוויר (צילום: לע"מ)
דיין פנה למטכ"ל וביקש פתרון אסטרטגי. "האם ביכולתי להשמיד את מערך הטילים? ובאיזה מחיר? לא השמדה חד פעמית, אלא זה עניין כמו יבלית, אפשר לקצץ מלמעלה ואחר כך יביאו עוד סוללות. זו יותר שאלה פילוסופית צבאית ושאלה יותר קונקרטית במערך המסוים. האם ניתן להשמיד אותו?". מפקד חיל-האוויר, מוטי הוד, נאלץ להודות כי אין פתרון ממשי לבעיה. בפורום מטכ"ל ב-27 ביולי, המליץ בר לב להסכים להצעת ארה"ב להפסקת האש.
"מהלך שתוכנן במוסקבה"
ליל ה-8 באוגוסט 1970 היה דרמטי במיוחד. יום לפני כן נכנסה לתוקפה הפסקת האש בתעלה, אלא שמהר מאוד התברר שכל תכליתה מבחינת המצרית, הייתה להסוות את קידום מערך הטילים לקו התעלה. מסמך ההבנות אמנם קבע, כי מצרים "לא תכניס, לא תקדם, לא תבנה ולא תתקין" טילים בשטח של 50 ק"מ מהתעלה, אך לפני חצות, בהוראה ישירה של שר ההגנה גנרל מחמוד פוזי, קידמו כוחות ההגנה האווירית המצרית את הטילים לשפה המערבית של תעלה סואץ.
התברר כי ההיענות המצרית להפסקת אש היתה במסגרת מהלך הונאה מצרי-רוסי שאפשר את חידוש המלחמה, בחסות מטריית הטילים. ב-10 באוגוסט 1970 הודיע ראש אמ"ן למטכ"ל: "בצילום נתגלה מערך גדול של טילים שעבר קדימה, סדר גודל של 18-16 סוללות, שהוזזו מהקו שהיה לפני הפסקת האש. כל זה עבר לאחר כניסת הפסקת האש לתוקפה. ברור שהם דוחפים קדימה. נראה שזה היה מבצע שנוהל בשטח בלחץ גדול, בפיקוד רוסי ובפיקוח רוסי מלא".
הוא הוסיף כי "נראה שהעניין תוכנן היטב מראש כדי לנצל מצב בין לבין - בין השעה
שבה מפסיק חיל-האוויר לפעול לבין הזמן שהפסקת האש עדיין לא יציבה. עד שמסתובבים, אנחנו כבר כאן. ייתכן אפילו שזה היה מהלך שתוכנן במוסקבה כשנאצר והרוסים דיברו על התכנית, כי ברור שהמהלך הזה יש לו לא רק רווחים צבאיים אלא גם רווחים פוליטיים". ב-7 בספטמבר דיווח עמוס גלבוע ממחלקת המחקר באמ"ן למטכ"ל, כי מאז הפסקת האש נוספו 30 עמדות טילים במרחב של 30 ק"מ מהתעלה. "בסך הכל יש למצרים 87 גדודי טילים, 62 גדודי SA-2 מצריים ו-25 גדודי SA-3 רוסיים". 90 הימים של שימור המצב (Stand Still) נוצלו על-ידי מצרים להכנות לצליחת התעלה, שנקטעו בהסתלקותו מהעולם של נאצר.
מדובר צה"ל נמסר כי "המחקר המדובר אינו מטעם מחלקת ההיסטוריה של צה"ל ומדובר במחקר אישי של מר זהר".
- בשבוע הבא: גולדה מתמודדת עם "מכתב השמיניסטים".
לפנייה לכתב/ת 
