זה לא משבר
הסערה שפרצה סביב נושא הגבולות היא תוצאה של דגשים ולא בהכרח של מהות. ארה"ב תמיד הטיפה לפתרון שיכלול נסיגה לגבולות 67', בתיקונים קלים
בניגוד למה שאולי חשבתם, אין משבר חדש ביחסי ארה"ב-ישראל בעקבות נאום הנשיא, ברק אובמה, ביום חמישי ופגישתו עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ביום שישי. אין חדש בפערים בעמדותיהם, ושני האישים הודו בהם בפומבי. אין גם חדש בשיעור האמון ששני הצדדים רוחשים זה לזה. אכן, לאובמה אין הרבה אמון בנתניהו, אבל זה הדדי. לאובמה ולנתניהו יש בעיות של אמון גם במזרח התיכון ובתוך ארצותיהם.
רוב נאומו של אובמה הוקדש לתהפוכות במזרח התיכון, ורק מיעוטו לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל דווקא נושא גבולות 1967 תפסו את הכותרות הראשיות. זו היתה תוצאה אירונית, שכן בנאומו תקף את עיסוק היתר של הערבים בסכסוך עם ישראל, שמנע פיתוח כלכלי, חברתי ופוליטי. למרבה הצער, הוא עשה בדיוק את אותו הדבר, והחלק שהוקדש לסכסוך האפיל על כל השאר.
הסערה שפרצה סביב נושא הגבולות היא תוצאה של דגשים ולא בהכרח של מהות. ממשלים אמריקניים תמיד הטיפו לפתרון שיכלול נסיגה לגבולות 67', בתיקונים קלים הנדרשים מסיבות ביטחוניות. זו גם לשון החלטת מועצת הבטחון 242 מ-1967, שארה"ב יזמה וניסחה ושהתקבלה לאחר מלחמת ששת הימים. ב-2004 הכריז הנשיא ג'ורג' בוש שיש להכיר במציאות שנוצרה בשטח - לשון אחר להכרה בגושי ההתנחלויות הגדולים. אובמה חזר על העמדה ההיסטורית, אבל השמיט את התוספת של בוש, וכך נוצר הרושם שהוא מדבר רק על חזרה לגבולות 67'.
אובמה הציב את הביטחון והגבולות בראש סדר העדיפויות: נושא הגבולות הוא אחד החשובים ביותר לפלסטינים, ואילו הביטחון הוא אחד החשובים ביותר לישראל. מבחינת אובמה, הסדרת הגבולות, תאפשר בנייה ישראלית רגילה בשטחים שיועברו לישראל. נתניהו מעוניין להתחיל בסוגיות הכבדות יותר של ירושלים, הפליטים וקבלת ישראל כמדינה יהודית, שלדעתו מכתיבים את כל הסוגיות האחרות.
מערכת היחסים חזקה מכל נשיא
אובמה ניסה בנאומו לתפור תוכנית אמריקנית מאוזנת לחידוש השיחות בין ישראל לבין הפלסטינים. הוא שילב עקרונות שהפלסטינים עומדים עליהם, כמו הצורך לסיים את הכיבוש, נסיגה לגבולות 1967 (וחילופי שטחים מוסכמים), והתחלת משא ומתן בנושא הגבולות, עם עקרונות שישראל עומדת עליהם: הצורך להכיר בישראל כמדינה יהודית, פירוז המדינה הפלסטינית והתנגדות למהלכים חד-צדדיים, כמו הכרזת מדינה פלסטינית באו"ם.
זו אינה גישה חדשה והיא אפיינה מאמצים אמריקניים דומים בעבר. הבעיה היא שהצדדים בוחנים רק את העקרונות שמפריעים להם ומתעלמים מאלו שנוחים להם. התוצאה היא שכל הצדדים דוחים את החבילה, המאוזנת לכאורה.
ספק רב אם לנאום אובמה ולפגישתו עם נתניהו תהיה השפעה ממשית על חידוש המו"מ בין ישראל לבין הפלסטינים או על יחסי ארה"ב ישראל. בשנתיים האחרונות, הוכיחו הפלסטינים שאין להם שום עניין במו"מ, ואימצו אסטרטגיה עוקפת: הכרה באו"ם במדינה פלסטינית בגבולות 67'. בנאומו, שלל אובמה מכל וכל את המהלך הזה, אבל לא ציין מה ארה"ב רוצה או יכולה לעשות כדי למנוע אותו. אובמה גם אמר שההסכם בין חמאס לפתח מקשה על חידוש המשא ומתן, אבל לא הבהיר איך ניתן להתגבר עליו אם חמאס, כצפוי, לא ישנה את עמדותיו האסטרטגיות השוללות את זכותה של ישראל להתקיים ושוללות משא ומתן לשלום.
לישראל ולארה"ב מערכת אינטרסים אסטרטגיים מוצקה שעומדת מעבר לנשיא כזה או אחר או לראש ממשלה כזה או אחר. אובמה ונתניהו יופיעו בפני הכנס הגדול ביותר מאז ומעולם של השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון (איפא"ק). סביר להניח שבהופעתו לפני 10,000 באי הכנס, ערב התחלת מרוץ 2012 לנשיאות, ידגיש אובמה את החיבורים ההיסטוריים והאסטרטגיים של ארה"ב וישראל ואת פועלו להבטיח את המשכם.
פרופ' איתן גלבוע, מומחה לארה"ב, ראש המרכז לתקשורת בינלאומית וחוקר בכיר במרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן.
לפנייה לכתב/ת 
