ארץ של נוסטלגיה
המדינה היתה זקוקה לעיר כמו תל אביב, אומרת לפיד בספרה החדש והנוסטלגי, "ואולי לא היו". זוהי עיר שחלק מתפקידה היה להקהות את החושים, ואת הדי זעקות השבר מאירופה השכנה. אך מדוע הפסיקו הסופרים הוותיקים לכתוב על ההווה? ביקורת
האמביוולנטיות ניצבת במרכז הרומן החדש של שולמית לפיד, "ואולי לא היו". שם הספר מעורר את דו המשמעות טרם קריאת הסיפור, בעוד העלילה עצמה והתנהלות הדמויות בה, במיוחד דמותה של לאה, מדגישות את התנודתיות. שם הספר אף מעורר ציפייה, דווקא מתוך תחושת האי נוחות שהוא מעביר.
תל אביב של פעם (עטיפת הספר)
מהו המשכו של המשפט, אנו תוהים. ואולי לא היו צריכים? ואולי לא היו הדברים מעולם? הבחירה להשתמש באמביוולנטית של המילה "ואולי", לצד מילת השלילה "לא" ולשון העבר של "היו", מכוננת את הקריאה בספר, ובו בעת היא בגדר רמז מטרים. התשובה, אגב, אינה פרוזאית כל כך והיא מתבררת במהלך הקריאה ברומן.
אידיאליזם ספרותי
לאה ומיקי, זוג צעיר מעיירה מזרח אירופאית, הגיעו משני עולמות שונים: מיקי הוא בן למשפחת רבנים אמידה, ואילו משפחתה הענייה של לאה השתייכה לצד השני של המתרס. אך מיקי התאהב בלאה (שנקראה אז סידי) ויחד עלו לארץ ישראל ב- 1934. הרומן עוקב אחר עשור בחייהם, בדירתם הצפופה בתל אביב, על בתי הקפה והמועדונים שבה. האידיאליזם של מיקי להגיע לישראל ולעבוד בה כפועל נגנז ומומר בשאיפות ספרותיות, המוצאות את ביטויים היומיומי בעבודה עיתונאית.
לאה מנסה לפרנס את המשפחה עם הולדת בתם שושנה, והשניים חווים לא רק תלאות של עוני, אלא, במקביל, גם את קשת הרגשות הנובעת מהיותם מהגרים בארץ זרה.
תחושת הזרות מהווה חלק משמעותי בנרטיב. על אף החברות שמוצאת לאה ומשפחתה האהובה, הניתוק מהמולדת וההכרח לבנות זהות חדשה במדינה; זהות שמשמעותה זניחת מאפיינים של הגולה, במיוחד שם ושפה - כל אלו אינם יוצרים תחושת שייכות אלא זרות.
ההתנהלות המדינית הידועה, הופכת ברומן לאירוע מכונן, ששורשיו נטועים עוד בעיירה האירופאית. אך כמו אלמנטים רבים בסיפור, גם אירוע זה נסב סביב אמביוולנטיות, חתירה כנגד המוסכמות או הנהלים ורצון להגדרה לצד שלילתה. כך למשל, בשלב מוקדם מאד של הרומן, לאחר שציינה את קריאתו הנרגשת של "האדון דיזנגוף" לדבר עברית, המספרת מגוללת את שגרת בית הקפה בו ישבו בעלי מקצועות חופשיים שהפכו לפועלים, ודיברו בלשון אמם, "ודיזינגוף, ובכן, שדיזנגוף יחכה".
ובאמת, עליצות, שמחת חיים והתרגשות מפעמים בלבה של העיר התוססת ובדמויות המאכלסות אותה. ההווי המעורר כל כך, יותר משהוא צורם בעת הצגתו לצד קשיי הפרנסה והעוני של האנשים, ממש מקומם נוכח האירועים ההיסטוריים המחרידים המתרחשים באותה תקופה באירופה.
ההתייחסות למלחמת העולם השניה גם היא אמביוולנטית, ודרכה מאפשרת לפיד הצצה לחוסר ההבנה האבסורדי של התושבים, ולקריאה כנגד האבסורדית יותר והכאובה פי כמה. לפיד, על אף שאינה "עושה הנחות" לעיר האהובה עליה, בה נולדה וחיה, גם דואגת לצייר אותה בחמלה רבה ובקווים רכים, המטשטשים לא פעם את המציאות החמורה.
הסגנון של כתיבתה, מלטף, משתפך, נוסטלגי, גם הוא דו ערכי, שכן לפיד כותבת בכנות, וכתיבה של כנות מחייבת הצגה של הרע לצד הטוב. אך המעניין באמת הוא האופן בו היא כמו מאמצת את כינוי הגנאי שדבק בעיר: "מדינת תל אביב", ורותמת אותו לסיפור המעשה שלה. אותה בועה כביכול, מתגלה ברומן גם כדבר חיובי.
המדינה זקוקה לעיר כמו תל אביב, אומרת לפיד למעשה. עיר שחלק מתפקידה הוא גם להקהות את החושים, לעורר את הדמיון ולהתנתק מהקשיים, גם אם היא עושה חור בכיסך או מטשטשת את הדי זעקות שבר מאירופה השכנה.
תמונה חיה של תקופה
"ואולי לא היו" הוא לא רק סיפור אהבתם והישרדותם של לאה ומיקי, הוא גם סיפור אהבה של המחברת לתל אביב והישרדותה של העיר, הן מבחינה ממשית הן מבחינה רוחנית. גם ברומן זה היא מדייקת בתיאורים, כותבת דיאלוגים יומיומיים בעלי ערך ובוראת תמונה חיה וססגונית של תקופה, מקום ואנשים. הקריאה בספר היא מה שנוטים לכנות לרוב בזלזול: קולחת. זהו לא ספר הדורש התעמקות וקשב רב. הוא מניח את כל שיש לו לתת על פני השטח, וטמון בו סיפור אישי וקטן, לצד סיפורה הגדול בהרבה של העיר והמדינה.
לא מן הנמנע שהרומן הוא בעל אפיונים אוטוביוגרפים. לפיכך, ייתכן ורצונה של המחברת לחזור לתקופה הספציפית ההיא, הוא בגדר תיקון על הכתב של זיכרון העבר. אך יש לתת את הדעת על בחירה זו. ברומנים ישראלים רבים נמצא את אותה החזרה לאותן תקופות פחות או יותר, לצד הרצון לספר את סיפורה של המדינה מזוויות שונות, חברתיות או פרטיות, כמעין תיעוד היסטורי-חברתי.
הסיבות ברורות ומובנות, אבל האם זה כל מה שיש להציע? מהו הערך המוסף של רומן זה או אחר העוסק בעליות השונות, בקום המדינה ובהתמודדות עם בניינה המורכב? האם לא קראנו די על כך, ומדוע (באופן יחסי) מעטים הם הסופרים הוותיקים הכותבים על ההווה?
שאלות אלו מרחפות מעל הרומן, שעל אף בהירות כתיבתה של לפיד והסיפור העדין שהיא מספרת בחן ובכישרון לא מבוטלים, הוא אינו מצליח להתרומם דרגה אחת מעלה מעבר להיותו סיפור טוב. הסוגיות החברתיות העולות ממנו, כמו גם התיעוד המעניין של ההווי התקופתי, אין בהם די, לדעתי, בכדי לגרום לרומן להיות בעל ערך רב יותר מספרים אחרים הדומים לו מבחינת הנרטיב וסיפור המעשה.
הצמא לספרים שיעסקו בכאן ועכשיו, גם מתוך התייחסות ברורה לעבר, גובר לצערי על חוויית הקריאה המהנה מהספר. "ואולי לא היו" הוא רומן טוב מכיוון שלפיד היא סופרת מוצלחת, אך האמביוולנטיות שבסיפור חוצה את הבדיון ונוכחת גם במפגש של הקוראים עם הספר.
"ואולי לא היו", מאת שולמית לפיד. הוצאת כתר. 206 עמ'
