סרט קפקאי
הסרט "הסיפור האחרון של קפקא", שבמרכזו הדיון המתנהל בבית המשפט על עזבונו של הסופר, הוא מוחמץ ומיופייף, עתיר צילומי אילוסטרציה ועדויות משעממות, ולא שונה בהרבה מתעשיית החולצות והספלים הנושאים את דיוקן הגאון הצ'כי
זה מתחיל בהוראה פשוטה: אחרי מותי, יש לשרוף את כל כתביי מבלי לקרוא בהם. זו היתה תמצית הדברים שפרנץ קפקא אמר לעורך הספרותי ולחבר הטוב ביותר שלו, מקס ברוד. לו קיים ברוד את ההוראה, לא היינו יודעים מיהו פרנץ קפקא, שכן כשמת משחפת והוא רק בן 41, הוא היה בסך הכל סופר אוונגרדי צ'כי עלום שם, שרק ברוד לבדו האמין בגאונותו.
ברוד לא שרף אלא אסף, בקנאות של אוהב וידען. ברוד נלחם על פרסום הרומנים של קפקא וברוד זכה לראות, באחרית ימיו, כיצד פרנץ המסוגף, חברו מימי הלימודים באוניברסיטה, הופך לסופר החשוב ביותר במאה העשרים. הוא צפה גם בתחילתה של תעשיית המונים משגשגת שכוללת כל דבר, מגפרורים ועד תחתונים, מספלים ועד בתי מלון. כולם רוצים חלק בשם. מעטים יותר חולקים אהבה לכתביו.
אילוסטרציה מתוך הסרט. עתיר מיני לוכדי תשומת לב
הכתבים הללו - כלומר, כתבי היד, המכתבים, היומנים ומי יודע מה עוד - נמסרו לאסתר הופה, שהיתה מזכירתו של מקס ברוד, עם הנחייה להעבירם לספריה הלאומית או למוסד מחקר אחר. היא לא קיימה את ההנחיה שנכתבה בצוואתו של ברוד. מדי פעם מופיעים בבתי המכירות הפומביות כתבים מן העזבון, שככל הנראה הועמדו למכירה בידי בנותיה של אסתר הופה, להן הורישה את כל הניירות הללו. לפני שני עשורים ויותר, נמכר כתב היד של "המשפט" ב"סות'ביס", תמורת מיליון פאונד, לאספן וסוחר עתיקות גרמני. הוא נדרש להעביר את הרכישה לארכיון הספרותי במארבאך. מיליונים רבים עוד רובצים שם בין הניירות.
באיחור תמוה, נזכרה מדינת ישראל, באמצעות עורך הדין של הספריה הלאומית, להתערב בפרשה, ובמשך שנים התנהל בבית המשפט לענייני משפחה דיון ביזארי - קפקאי, אם תרצו - על אודות עצם היכולת לפתוח את הכספות ולדעת מה יש שם, ואילו סודות, אם בכלל, טמונים בדפים המצהיבים.
זהו הרקע לסרט המוחמץ והמיופייף של שגיא בורנשטיין, "הסיפור האחרון של קפקא", ששודר אמש (שבת) במסגרת "רצועה מהחיים" בערוץ 2. אם לא צפיתם, באמת לא נורא, מפני שאחריו - כשתכולת העזבון הספרותי תגיע לידיעת הציבור - ודאי ייעשו עוד סרטים על הפרשה הזאת, ואז אפשר יהיה אולי להימנע מצילומי אילוסטרציה של חתולים, חלזונות, נאצים שורפי ספרים, נופי יער ומנהרות, דגים באקווריום ועוד לוכדי תשומת לב שכאלה שבורנשטיין מעטר בהם את בסרטו, אולי מפני שהעדויות והדוברים משעממים אפילו אותו עצמו.
בורנשטיין צילם בפראג לצורך האווירה, בגרמניה לשם השיחות עם הביוגרף של קפקא, מנהל הארכיון והאספן שכתב היד של המשפט היה בידו לשבועות ספורים, ובישראל. אבל את הגיבורה האמיתית של הפרשה, חווה הופה, בתה של אסתר, הצליח ללכוד רק במצלמות פפראצי. כן, היא נראית תמהונית והיא מגדלת המון חתולים, אבל אין בכך כדי להפוך אותה לנבל של הסיפור.
בכלל, אולי אין נבל: בורנשטיין אינו טורח להבהיר לצופים שלו שמעבר לאינטרסים
הכספיים הברורים של הצדדים המעורבים בפרשה, עדיין לא ברור למי שייכת הבעלות החוקית על עזבונו של קפקא, וגם, למרבה הצער, אינו טורח להתעניין יותר מדי בתכנים המשוערים של העזבון הזה. בכך, מה לעשות, מצטרף יוצר הסרט הזה לשורה ארוכה מאוד של אינטרסנטים שתפסו טרמפ על החידתיות והסגפנות, הגאונות והמוות בטרם עת, הכשרון שלא היה כמותו והאישיות המסוכסכת של פרנץ קפקא.
בסופו של דבר, למרות היומרות האמנותיות מרחיקות הלכת שלו, הסרט של בורנשטיין אינו ממוקד, אינו מוסיף דבר על הפרשה מעבר למה שידוע לקוראי עיתונים, והוא בסך הכל עוד אוביקט בתעשיית קפקא ההולכת ותופחת. נותר רק להחליט אם הוא דומה יותר לטי-שירטס או לתחתונים, ולהתנחם בכך שזה ודאי לא הסיפור האחרון של קפקא.
