כל העולם במה: סונטות האהבה של שייקספיר
חיים פסח התיישב לקרוא בסונטות של שייקספיר, וגילה כותב מאוהב, בלתי שגרתי ונגיש להפליא. האם העובדה שהסונטות כתובות בגוף ראשון מעידה בהכרח שהן על שייקספיר עצמו?
הרבה אנשים סובלים מפוביית שייקספיר. כך גיליתי לאחרונה, להפתעתי. אנשים אומרים לי שהוא "כבד", שהשפה "שקספירית" מדי. אותי שייקספיר משעשע, מעציב ומצחיק. בכך אני לא שונה ממאות אנשים פשוטים בני זמנו שהיו מגיעים לתיאטרון הגלוב בהפסקת הצהריים, כבעלי מלאכה וסתם בטלנים, מצטופפים בעמידה (שם הכרטיסים היו זולים יותר), מרחק כמה מטרים מהשחקנים.
הם דווקא הבינו טוב מאוד את המתרחש ואת השפה השייקספירית, על אף שרובם היו מחוסרי השכלה. מסתבר שהם עד כדי כך הבינו - כי מספרים שהיו נוהגים להתערב במהלך המחזה. למשל, כשאותלו המנוול חנק את דזדמונה, היו כמה צופים שהכניסו בו מכות. שילמד. זה לא עזר, כמובן, כי הוא חזר וחנק אותה בהצגה הבאה.
המאהב הנצחי. דיוקן של שייקספיר (צילום: ויז'ואל פוסט)
בימים אלה, לצורך עבודה מסוימת אני חוזר וקורא את מאה חמישים וארבע הסונטות שלו. אני מכיר ואוהב אותן. כאן מתגלה שייקספיר אחר. לא השחקנים המייצגים דמויות שונות שעיצב - אלא הוא עצמו. כך זה מוצג. שייקספיר בגוף ראשון. שייקספיר המאוהב קודם בגבר, ורק אחר כך באשה. עם השניים הוא מקיים מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית. שייקספיר מושפל, מתחנן לטיפת אהבה, סולח ומתרץ את ההתעללות שאהוביו, בנפרד, מתעללים בו. זהו שייקספיר המפחיד? זוהי השפה השייקספירית שמבריחה את כולם?
הנמען כגבר צעיר
הנמען של 127 הסונטות הראשונות הוא גבר צעיר, יפה תואר, לפחות במונחים אליזבטניים: שחצן, בליין, מליין, וכנראה גם ביסקסואל. הוא לא עושה חשבון. ב-17 הסונטות הראשונות, שייקספיר דוחק בו לעשות ילדים. מדוע שייקספיר המאוהב מבקש שאהובו יעשה ילדים, ומהר? כדי, הוא טוען, שיופיו הנדיר של אהובו לא יעבור מן העולם עם הזדקנו, אלא יעבור לילדיו וכך ישתמר.
אבל לי נראה שהוא מנסה לתמרן: יחסים הומוסקסואלים, בזמנו, נחשבו פשע שעונשו כבד. שייקספיר מנסה את הטקטיקה הבאה: אם אהובו יעשה ילדים - כלומר, יישא אשה, אז אולי ייחשד פחות ביחסיו עם גבר. בסונטה ה-18 הוא כבר נוטש את הקו הזה.
כנראה שהדברים נפלו על אוזן אטומה, והאהוב שלו ממשיך בשלו. מכאן ואילך שייקספיר אינו מסתיר עוד את מגמתו האמיתית: לעורר באהובו אהבה אליו. אבל איך אפשר לכתוב שיריי אהבה לוהטים לגבר, במקום בו יחסים כאלו עלולים להביא עונש מוות? למזלו של שייקספיר, והוא מנצל זאת היטב, לדבר בטקסט אל ידיד וחבר כאל אהוב, היה מנהג נפוץ ומקובל בזמנו - ולא סקסואלי.
כך למשל, אומר רוזנקרנץ להמלט (בתרגום חופשי): "אדוני, פעם אהבת אותי", והמלט משיב לו: "ועדיין אוהב". ובעצם, אין שום אהבה אירוטית בין השניים. רוזנקרנץ כנראה חובב נשים, וכך היה גם המלט - אלמלא הראש שלו היה בעניין אחר לגמרי. לכן גם אם שייקספיר כותב עכשיו סונטות לאהובו, הוא עשוי לצאת מזה ללא פגע, כל עוד הסנטימנט המובע אכן יתפרש כאקט ידידותי בלבד.
וזה בדיוק מה שהוא עושה בחופשיות. הוא אפילו מבטח את עצמו בסונטה מספר עשרים, ושם כותב שלאהובו אכן יש את כל התכונות המקסימות של אשה, ביופיו העדין והליכותיו, רק מה - יש לו איבר שאין לשום אשה. מה שמסביר לחשדנים, שאהבה אירוטית לא אפשרית ביניהם. כביכול.
הרבה עליות ומורדות מתפתחות ביחסים בין השניים. האם שייקספיר נואש מאהובו? או כפי שמסתבר - בשלב מסוים האהוב כבר אינו תכלית היופי. אולי הוא מפסיק לגרום לו רטט בלב, כי במילים אחרות, הוא פשוט מזדקן? בין כך ובין כך - עכשיו פורצת מהכותב אהבה אחרת.
שוב מתוארת בסונטות מערכת סאדו-מזוכיסטית, אבל הפעם המושא היא אשה. וכאן שייקספיר
עושה מהלך גאוני: הוא משתמש בכל המסורת של הסונטה מהפטררקה האיטלקי ,עמנואל הרומי היהודי ורונסאר הצרפתי - והופך אותה על פיה. האהבה העדינה, השברירית, נעלמה לחלוטין. אותה אשה מבויישת, שעורה כשמנת ושערה חוטי זהב של הסונטה המסורתית, לא קיימת אצלו. למעשה, אהובתו של שייקספיר לא דומה לה בכלל: היא אשה גסה, שחומה, לחייה לא כמו ורדים, הקול שלה לא משהו, ומהפה שלה נודף ריח רע. סוף-סוף משורר גדול שאומר את האמת: האהבה לא עיוורת, אך היצר חזק מהעיניים. וכל זה, עוד לפני שדברנו על ה"שייקספיריות", עניין שראוי לרשימה נפרדת.
סונטות שייקספיר מעניינות מאוד גם מבחינה אחרת, זאת שנוגעת לכל החסודים עם הקלישאה הנפוצה שלהם - "אני מתעניין-מתעניינת ביצירה עצמה, ולא בחייו האישיים של הסופר", שזה, כביכול, עניין רוחני טהור לעומת רכילות זולה. המקרה של הסונטות מציב פרדוקס: האם העובדה שאלו כתובות בגוף ראשון, מעידה בהכרח על כך שהדובר הוא שייקספיר עצמו?
מי מבטיח לנו שאין זה מעין דובר השווה בתפקידו לאחת הדמויות במחזות שלו, שגם הוא, או היא, מביעים את רגשותיהם בגוף ראשון? אבל אם כל העולם במה, האם לא נכון לומר שכל הדוברים, כולל המחבר עצמו, הם השחקנים?
לפנייה לכתב/ת 
