"הילדה שנשארה לבדה": פגישה עם ספר אבוד

כשראיתי את הספר מונח על המדף לא האמנתי למראה עיני. הוא שכב יחידי ובודד, לעומת כל הספרים מסביבו שהיו מסודרים ערימות ערימות, כמו מרמז על תוכנו. רצתי אליו מיד, אספתי אותו בידי וחיבקתי אותו אל חזי באהבה גדולה, כמציינת- "זה שלי!" כילדה קטנה. נהיה לי עור ברווז מרב התרגשות ומחשבותיי נדדו במהרה לגיל תשע, הפעם האחרונה בה החזקתי אותו.

על לבדות ועצמאות ב"הילדה שנשארה לבדה" (עטיפת הספר)

פגישה בספר אהוב ואבוד מהילדות, משפיעה על הזיכרון הרגשי שלי באופן דומה לזה של ריח. עם מראה עטיפת הספר, שלא השתנתה לשמחתי, עלה לנגד עיני החדר שלי, ארון הספרים והאור הנכנס מהחלון בעודי יושבת על המיטה וקוראת.

לפני שפתחתי את הספר על מנת לקרוא בו חשש כבד עלה בלבי. אולי, כעת, דרך עיני הבוגרות (יותר) לא אוהב את הספר, וכל הקסם שעלה מאז שנחו עליו עיני בחנות יתפוגג. עוד חששתי כי אולי תתעורר בי הציניות שלפעמים מרימה את ראשה אל מול כתיבה נאיבית מדי או אנכרוניסטית. בלב כבד התחלתי לקרוא את העמוד הראשון וכבר בפסקה הראשונה נמוגו כל פחדי.

השיבה הביתה

ספרה העדין והיפהפה של ליסי רוזיה פונטיין, "הילדה שנשארה לבדה", נחשב בעיני רבים לקלאסיקה. הוא מגולל את סיפורה של קליר בת העשר, אשר נשארה לבדה בפריס הגדולה לאחר שאמה יצאה לברר על עבודה בעיר אחרת. היעדרותה של האם היתה אמורה להימשך רק יומיים שלושה, אך מסיבות לא ברורות, היא מאחרת לשוב.

חברים טובים ונאמנים (מתוך הספר, איור: מריאן קרוזו) 

במהלך שהותה הבודדת, קליר מוצאת שני חברים טובים ונאמנים. האחד שמו פיירו, בן גילה אשר גר בבנין בו היא גרה, והשני הוא מר איזידור, מוכר ציפורים זקן בעל נפש מבינה. שניהם עוזרים לה להתמודד עם החיים ללא אמה, עם הבדידות ועם השכנות הרעות אשר מנסות לסלקה מביתה ולשולחה לבית יתומים. הסוף, כמובן,הוא סוף טוב. לא רק שאמה של קליר שבה הביתה, אלא גם המצב הכלכלי של השתיים משתפר פלאים.

כיום ספרות הילדים לא מרבה לעסוק במצבים בהם הילד נשאר לבד. ילד, לפי התפיסה הרווחת, אינו אמור להישאר לבד משום שהוא צריך שידאגו לו. כל זה טוב ויפה, אבל כשהספרות, שהיא אינה המציאות, לא נוגעת באותו "לבד", היא אינה נותנת ביטוי לתחושות הקשות והחשובות שהלבד מעורר.

תחושות אלה מוכרות לכולנו, ילדים ומבוגרים כאחד. תחושה זו, מעלה מצד שני גם חוויה מעצימה, שחובה בתוכו ה"לבד" עבור הילד. חוויה הקשורה בתחושה חזקה של אוטונומיה, גם אם מדובר באוטונומיה רגעית.

הפחד העמוק שיש בכולנו

"הילדה שנשארה לבדה", נוגע בפחד העמוק הזה של ההישארות לבד ואינו בורח ממנו. הלב נחמץ עם תחילת הקריאה בספר: אמא הלכה והשאירה את בתה להתמודד עם החיים לבדה, למשך זמן קצר יחסית אשר מתארך ללא כוונתה. אך במקביל לבדידות הקשה קליר חווה, ועמה גם הקוראים הצעירים, תהליך של העצמה בו היא מגלה בתוכה כוחות ויכולות שלא ידעה שיש בה.

תחושות של לבד ושל פחד

בספרות הילדים העברית השיר "לבדי" של מרים ילן שטקליס, בו מתוארות תחושותיו של ילד שנשאר לבד בבית, עוסק בשני פנים אלה של ה"לבד". שיר זה מיועד לגילאים קטנים יותר מהגיל לו מיועד הספר, עובדה אשר מחזקת את הטענה כי אל לנו לפחד לעסוק בנושא ההישארות לבד גם מול ילדים יותר קטנים, שאינם יודעים עוד לקרוא. זאת מכיוון שתחושות אלה נמצאות גם בנפשם.

בשיר של ילן שטקליס חווה הילד את העצב העמוק של היותו לבד:

"אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי.

שָׁלוֹם מַחֲמַדִּי וְהָלְכָה.

וְאֵינֶנָּה,

וַאֲנִי לְבַדִּי.

לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי -

וּבָכִיתִי".

אך בהמשכו משליך הילד את תחושותיו הקשות אל הדובון שלו וכך הופך להיות ההורה המרגיע את הדובון וחווה חוויה של העצמה ולא רק של פחד ועצב:

"דֵּי, עַכְשָׁו דֻּבַּי-

דֹב יִהְיֶה דֻּבַּי טוֹב.

שֵׁב עַל יָדִי.

שֵׁב מַחְמַדֵּי,

אִמָּא תָּשׁוּב בְּקָרוֹב.

גַּם עַל הַדֶּלֶת אָסוּר לְהַכּוֹת.

דֹּב גָּדוֹל אַף פַּעַם לֹא יִבְכֶּה,

דֹּב גָּדוֹל יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט וִיחַכֶּה".

חשוב לזכור גם כי שיר זה נועד להיקרא באוזני הילד על ידי ההורה בסיטואציה אינטימית, חמה ואוהבת של הקראה, אשר לרב מלווה גם במגע פיזי. מתוך המקום המוגן והאוהב הזה הילד, וגם ההורה, יכולים להתמודד הן עם תחושות הקושי של הבדידות והן של האוטונומיה.

מכאן עולה השאלה כיצד כדאי לקרוא את "הילדה שנשארה לבדה", אשר מיועד לילדים קוראים בגילאי שמונה עד עשר. מצד אחד, קריאת הספר של הילד או הילדה לבד מתאימה ואולי אף נדרשת, כאות הזדהות עם הגיבורה שמתמודדת עם היותה לבד. מדובר בסיפור עדין וחיובי כך שההתמודדות היא נעימה ולא קשה.

מצד שני הקריאה המשותפת מקלה את התחושות הקשות שעלולות אולי לעלות, בדומה

לקריאה המשותפת בשירה של ילן שטקליס. בנוסף לכך, קשה שלא לרצות להקריא ספר זה בגלל השפה שלו, אשר כאילו נועדה לקריאה בקול רם. מכיוון שמדובר בשפה קצת ארכאית, כך גם אפשר יהיה לעזור לקוראים הצעירים במקרה ויתקשו בקריאה. אין נכון או לא נכון בסוגיה זו-כל ילד וכל הורה יחליט מה מתאים לו.

הספר מעוטר באיוריה המקסימים של מריאן קלוזו. האיורים בשחור-לבן מלאים בניחוח של פעם, מתארים סצנות קטנות מתוך הסיפור בגודל של חצי עמוד לערך. הם אינם רק משתלבים בספר, אלא הופכים אותו ליצירה אמנותית שלמה, ויזואלית וספרותית.

כולי תקווה כי כשם שהספר מכבד את קוראיו הצעירים ברמת התוכן, השפה והאסתטיקה יאהבו אותו קוראיו החדשים ויפתחו רגשות עזים כלפיו, אולי אף כאלה שעם בוא השנים, בראותם את הספר יאמצו אותו חזק אל ליבם כאומרים: "זה שלי!".

"הילדה שנשארה לבדה", מאת: ליסי רוזיה פונטין. איירה: מריאן קרוזו הוצאת מ.מזרחי.