רבנים למען זכויות עצמם
האם הזעם כלפי שכר הרבנים מוצדק? ספק. אך אין ספק שהרבנות הצליחה להשניא את עצמה על העם: בגלל הכפייה בנישואים והגיורים, בגלל שהיא הפכה למקום עבודה למקורבים בלבד, ובגלל שהיא נתפסת כ"משאבת תקציבים" מיותרת
נראה כי חבר הכנסת משה גפני פועל במסירות נפש עצומה למחיקת כל עניין חיובי הקשור ביהדות. עלי להודות שאני בהחלט מקנא בהצלחותיו המרשימות. רק היום, לקול תשואות הקהל, החליט לחלק דוידנד נדיב מקופת היישות הציונית לעוסקים במקצוע הרבנות.
כמה נדיב? ובכן, אני מכיר מעט מאוד תיקי השקעות המניבים עשרות אחוזים בן לילה. אבל כמי שחונך על העובדה המדעית כי "צדיקים נעשית להם קפיצת הדרך", אקבל את העובדות כהוויתן. הנה כך תזנק תשואת רבנותם של מספר רבנים מח"י (אלפי) שקלים בחודש ל-29 אלף מזומנים ותקילין. סך כל הפרש ההטבות - שישה מיליון שקלים. ברור
לי כי רובם של רבני השכונות והערים אינם מתקרבים לסכומים הללו. בכל זאת, עוררה הידיעה גל חרון עצום של אלפי תגובות זועמות.
ראוי לגלות הגינות מסוימת בעניין הרבנים. האם הזעם עליהם מוצדק? האם תת-נתב בנמל אשדוד המשתכר סכום מגונה ומחזיק את כל המדינה במסכת ביצה, מעורר אף הוא חרי-אף שכזה? מסופקני. מקנן בי החשד כי לטינה הציבורית למוסד הרבנות יש ערך מוסף שלא נמצא מופנה כלפי תחביבים אחרים.
מספר רבנים תוהים בתמימות כנה למקורה של מה שהם מכנים "שנאה" כלפיהם. הרי הם משרתים את הציבור באמונה. לכן אשתדל לסדר עבורם את הטענות כלפי מוסד הרבנות, כפי שהן משתקפות גם בתגובות, בניפוי גסות הרוח שאין ראוי להטיח בעובדי ציבור.
רבנות למען חרדים
ראשית, הרבנות הפכה ל"זרוע הצבאית" של הציבור החרדי, דרכה הוא מתעמר בכלל האוכלוסיה. באמצעות הרבנות הם אונסים את אזרחי ישראל להתחתן, להתגרש, להתגייר ולכוון את השעון רק בדרך שהם מוצאים לנכון. וכידוע, שלילת חירותו של כל אדם מעוררת זעם. לכן צריך עזות מצח גדולה לחייבו לנהוג בדרך שאינו חפץ בה. האם יסכים אדם ירא שמיים ללעוס חזיר או לחלל שבת? חלילה. מדוע אם כך יכפה על הזולת לנהוג במנהגים שעבורו הם בבחינת "יהרג ובל יעבור"?
שנית, הרבנות נתפסת כגוף מסואב שאינה מייצרת דבר מעבר למקומות עבודה עבור מקורביה. למעשה, היא מעין אליטה סגורה הדואגת בעיקר לאנשי שלומה (אנ"ש). גוף שנועד להזין אך חברי מגזר אחד – החרדי. ההוכחה הטובה לכך היא שהמשגיחים והרבנים החרדים שלקחו את הרבנות כבת ערובה, כלל אינם מכירים בכשרות שהם עצמם חתומים עליה. מכאן שמדובר אך ורק במקור הכנסה.
הסרוגים מודרים מחוץ למחנה. לא רפורמים, לא קונסרבטיבים לא אף אחד שאין לו זקן ומגבעת בצבעים שנקבעו בידי הקליקה. נשים? הס מלהזכיר. איזו מן תיאוקרטיה נוצרה בתוך הדמוקרטיה שלנו? היכן מצאנו משרה הממומנת מכספי ציבור ותוקפה למשך כל חיי העובד, כבמשרת רב עיר? ומדוע נדרש תקן כפול לתפקיד הרב הראשי במחיר הון עתק?
מכירים "פילוסוף ראשי ספרדי"?
שלישית, המצב הכלכלי הכללי ותנאי השוק. הרי עו"סים, רופאים ושוטרים מועסקים בתנאים מחפירים. משלח ידם נתפס כחיוני הרבה יותר ממשלח יד מופשט ורוחני של רבנים. רוצים דוגמה? בבקשה. מה יקרה
אם מחר ישבתו הרבנים? השמש לא תזרח? עכשיו ננסה לדמיין יום אחד ללא רופאים. גם הפילפול המחיל טיעון זה על חוקרים ממדעי-הרוח אינו תקף מסיבה פשוטה. עלותם פרומיל מעלות הרבנים. האם מישהו מכם שמע על "אנתרופולוג שכונה" או על "פילוסוף ראשי ספרדי"?
הכפייה, העלויות, תאוות השררה ותרגום היהדות לכסף - כל אלו (ואחרים) - מביאים לאיבה גלויה נגד הרבנות והיהדות, והפיתרון נעוץ כנראה במודל האמריקני. דווקא הפרדת הדת מהמדינה בארה"ב, הביאה לעליית מעמדה של הדת. עד כדי כך, שעל כל שטר אמריקאי מוטבע הכיתוב " In God We Trust". נראה כי במציאות האמריקנית הדולר בוטח באלוהים. אצלנו, תודות לגפני, בוטח אלוהים בדולר.
לפנייה לכתב/ת 
