חצי שירה ילדה: כמה כבר הספיקה לרדת במשקל?

אז זהו, אני אימא. כמה התכוננתי וכמה חיכיתי לרגע הזה, שבו יתחילו הצירים, יתגברו ויתחזקו עד לשלב שבו ירדו המים - ובסופו של דבר אלד. ואכן, לאחר המתנה ממושכת, בשבוע ה-41 פלוס שלושה ימים, ילדתי את בתי הבכורה אלה (מבוטא במלעיל).

• בקרו בעמוד הריון ולידה שלנו
  

• איך לא עולים במשקל בהריון? קראו את כל הטורים של חצי שירה
  

• בואו להתעדכן בסרטונים ותמונות בלעדיות בפייסבוק שלנו
  

אלה הגיחה לאוויר העולם לאחר שסבלתי במשך כשבועיים וחצי מצירים "מדומים". מצאתי את עצמי מתעוררת בכל בוקר בתקווה ש"היום זה היום", כשבמקביל שמעתי עשרות פעמים את השאלות המעצבנות: "נו, מה קורה?", "לא עברת את התאריך?", כאילו מדובר בהוקוס-פוקוס ואיך קרה שלא "הוצאתי" את הילדה שלי בתאריך המיועד.

הגיע יום הלידה

מיום ליום הלך וגבר הלחץ שחשתי בבטן, וכבר רציתי נורא "לגמור עם זה". היה קשה לי לחשוב מה יהיה ביום שאחרי הלידה ופשוט רציתי כבר ללדת.

בשבת, 7.5, חל יום הולדתי. דווקא התחשק לי ללדת באותו היום ושמחתי שיחגגו לנו יומולדת יחד. הרגשתי שזו מתנה נהדרת. אבל במקום לידה או חגיגה ביליתי את היום בסבל ובכאבים. מרגע לרגע הם התחזקו בטירוף, אבל כל הזמן הדהדו לי בראש ההנחיות שקיבלתי מהצוות (המקסים) של בית החולים שיבא, שאמר שאם אין צירים סדירים כל שלוש דקות במשך שעתיים, אין טעם להגיע. התקשרתי שוב - וקיבלתי את אותה התשובה. וכך, סובלת ומאוכזבת, נשארתי בבית.

למחרת התעוררתי בלי צירים. זה כבר ממש הרגיז אותי. חשתי עצבנות מטורפת, חשתי "פגומה", כאילו רק הגוף שלי לא נכנס לצירים בזמן. לא היה לי פנאי וסבלנות לחשוב על שום דבר אחר באותו שלב. הייתי עצבנית נורא וכל הזמן התלוננתי.

בסביבות השעה 15:30 התחלתי שוב להרגיש צירים. התקשרתי לרונן בעלי ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לשיבא ושאני לא יוצאת משם בלי תינוקת על הידיים. הוא ענה, כמובן, שצריך לחכות ולראות אם הצירים סדירים.

ב-18:00 הצירים כבר היו חזקים ותכופים יותר, ונעו בין שלוש לחמש דקות בכל פעם. הרגשתי שנמאס לי לגמרי ושאני רוצה ללדת עכשיו ומיד. אז יצאנו לבית החולים ב-19:20, ובגלל שהדרכים היו פנויות הגענו בתוך חצי שעה ונכנסנו למיון יולדות.

"רוצה ללדת? שתי יין"

חדר המיון היה ריק, ומיד חיברו אותי למוניטור כדי לבדוק את הדופק של העובר ואת תדירות הצירים. המוניטור הראה צירים סדירים. נכנסתי אל הרופא לבדיקה, הוא בדק אותי ואמר שעדיין אין תנאים ללידה, אך כיוון שאני כבר באמצע שבוע 41 הוא מוכן לתת לי זירוז ולהכניס אותי לחדר לידה.

נכנסתי ללחץ, לא ידעתי מה לעשות. רציתי ללדת באופן טבעי, בלי זירוז ובלי כלום. בסוף בחרתי לנסוע הביתה ולחזור למחרת לזירוז. קבעתי "תור" לזירוז למחרת בשעה 16:00, מי היה מאמין שעד אותה השעה כבר אהיה אימא?

בדרך החוצה עצרה אותי מיילדת ואמרה לי שאם אני רוצה ללדת מחר באופן טבעי אני צריכה לשתות כוס יין, לאכול ארוחת ערב כמו שצריך וללכת לישון מוקדם.

הגענו הביתה בשעה 22:00, אכלנו ארוחת ערב ושתיתי יין. בחצות החלו צירים חזקים מאוד וסדירים. בשעה 01:30 הערתי את בעלי ונסענו חזרה לשיבא. לאחר ליל שימורים הוכנסתי לחדר הלידה בשעה שמונה בבוקר.

"את בטוחה שילדת?". שירה ובתה אלה

בזכות הספורט?

הלידה עצמה הייתה חוויה. לא האמנתי שארגיש ככה, הרי במשך תשעת חודשי ההריון פחדתי נורא מהלידה, מעוצמת הכאבים ובעיקר מחוסר השליטה שמתלווה לסיטואציה.

השעות הראשונות היו אחלה. הצירים הלכו והתחזקו והתרגשתי יותר ויותר. בשלב מסוים, כשכבר לא יכולתי לסבול את הכאבים, ביקשתי לקבל אפידורל. עברו כשעתיים עד שבאמת קיבלתי אותו, ככה זה כשיש ניתוחים דחופים וצריך להמתין בסבלנות.

אחרי שקיבלתי אפידורל לא הרגשתי עוד כאבים. מצאתי את עצמי אוכלת ארטיק ורואה את הצירים על המוניטור מבלי להרגיש כלום. בשלב מסוים נכנס רופא ואמר שיש בעיה עם הדופק של העובר, ומרגע לרגע התמלא החדר באנשי צוות רבים שהחלו לבדוק מה הבעיה ואני התחלתי לרעוד מפחד.

הסתבר שהדופק לא יציב, הוא מהיר מדי ואולי יש בעיה. ניסו למדוד אותו מהקרקפת של העובר, והדופק נעלם לגמרי. התחיל לחץ היסטרי, מסביבי התייצבו שבעה אנשי צוות שניסו בכל דרך לקבל דופק של העובר, בסוף דווקא המיילדת הזיזה את כולם והצליחה לאתר דופק.

הדופק המהיר מדי נמשך והרופאים התחילו לדבר על ניתוח קיסרי. מבחינתי קיסרי היה הסיוט הגדול שחששתי ממנו. בכיתי ורעדתי וכל כך חששתי, רציתי לחוות לידה "רגילה" ולא רציתי להיות מורדמת בניתוח קיסרי. בסוף הבנתי שאין ברירה וחתמתי על הטופס.

במקביל המיילדת ובעלי ניסו להרגיע אותי, ואמרו שאם אירגע הכל יהיה בסדר ותהיה לידה רגילה. לא כל כך האמנתי להם, אבל ניסיתי להירגע ולשכנע את עצמי שאולי קיסרי זה לא כל כך נורא, שעברתי דברים קשים יותר ובטוח אעבור גם את זה.

אחרי כחצי שעה פתאום הרגשתי כאילו אני צריכה לדחוף. קראתי למיילדת והיא אמרה שהראש של העובר נמצא במיקום מעולה ללידה, ושהגיע הזמן ללחוץ. היא הייתה נחושה להוציא את הילדה בלי התערבות ניתוחית ועזרה לי מאוד.

סיפרתי למיילדת שאני מתאמנת באופן קבוע כבר כמה שנים, ואלחץ כמה שצריך, העיקר שהתינוקת תצא ישירות לסל-קל. אחרי תשע לחיצות הילדה יצאה בלידה רגילה, בדיוק כפי שרציתי. בשעה 15:54 נולדה אלה, ואני הייתי מאושרת.

כשהחזקתי אותה בפעם הראשונה לא האמנתי שהיא יצאה לי מהבטן, שהילדה הזו שבעטה, זזה ונשמה לי בבטן כבר יצאה החוצה.

"את בטוחה שילדת?"

עשרות אורחים ביקרו אותי בשהות בבית החולים: חברים, משפחה, לקוחות, חברים של ההורים, וכולם שאלו את אותה שאלה: "את בטוחה שילדת?". הם אמרו שאני לא נראית כמו מישהי שהרגע עברה לידה.

הרגשתי לא בנוח ללבוש את החלוק הוורוד של היולדות. הבאתי מהבית ג'ינס וגופייה וכך הסתובבתי במסדרונות בית החולים. רק סרט הזיהוי על היד היה עדות לכך שאני אימא טרייה.

הבטן הגדולה שהייתה לי בסוף החודש התשיעי נעלמה, לא היה לה זכר אחרי הלידה. אני זוכרת שכמה שעות אחרי הלידה מיששתי אותה והייתי המומה - הייתה תחושה של "ריקנות" וקלילות שלא זכרתי.

כשהגעתי הביתה רציתי נורא להישקל, להבין טוב יותר את התהליך המדהים שהגוף שלי עבר ומה בעצם "ירד" בלידה. התוצאה שימחה אותי מאוד - מתוך 9.5 קילו שעליתי בהריון, השלתי 6 קילו. כל כך שמחתי, הרי זה בדיוק מה שאיחלתי לעצמי בתחילת ההריון: אני עם דיאטה גמרתי, אעלה בדיוק מה שצריך ואחרי הלידה אוכל להתפנות לחיים החדשים ולבתי הקטנה במקום להתעסק בירידה במשקל.

צעידות בעיר עם אלה

ארבעה ימים לאחר הלידה חזרנו הביתה, מתחילים לחיות את השגרה, את החיים החדשים עם אלה. היה ברור שהכל הולך להשתנות. אני כבר לא במקום הראשון, כבר לא יכולה לקחת תיק ולצאת בספונטניות מהבית או לקפוץ למכון הכושר מתי שבא לי. הכנתי את עצמי ליום הזה וזה לא היה הלם עבורי. הייתי מוכנה ושלמה עם הצעד הזה.

אחרי ארבעה ימים בבית שבהן עשיתי רק שתי גיחות החוצה הרגשתי חנוקה, הרגשתי שאני חייבת לצאת החוצה לשאוף אוויר. מצאתי את עצמי עושה סידורים ברגל במקום באוטו, הולכת לסיבוב בפארק עם העגלה, יוצאת להליכה איטית של כשני קילומטרים לשעה ברחבי העיר רק כדי להתאוורר.

היה קשה לי לשהות בבית כל כך הרבה שעות, ערה בשעות לא שעות, מחתלת ומאכילה, מקבלת אורחים יום-יום. אחרי כמה ימים של התאוששות מהלידה מצאתי את עצמי במירוץ כביסות ובישולים, מענה למיילים דחופים וטיפול בניירת שלא הספקתי לעשות לפני הלידה. היציאות לטיולים הקצרים בחוץ כדי "לנקות את הראש" היו בדיוק מה שהייתי צריכה.

שירה וסרמן היא מנחת קבוצות הרזיה ואורח חיים בריא. לאתר חצי שירה לחצו כאן .