להחליף מאמן ומיד: על 'נבחרת ישראל בטלוויזיה'
נדמה שבערוץ 10 מנסים לחקות ללא הצלחה את המתחרים בערוץ 2 ומסתפקים בתמונות ראי מביכות. ההחלטה ללכת על בטוח ולירות לכל הכיוונים עם תוכנית ההומור "נבחרת ישראל בטלוויזיה" יצרה תוצאה עילגת ועבשה
במילה אחת: דלוח. כמו שאריות שנפלו בעריכה של "ארץ נהדרת", כמו חומרים ממוחזרים ועבשים, כמו ניסיון נואש כמעט להצחיק בכל מחיר. "נבחרת ישראל"? להחליף מאמן, ומיד.
זנב לאריות של "ארץ נהדרת" (צילום: רונן פדידה)
את הפילוסופיה שמלווה את העשייה בערוץ 10 אפשר לתמצת בשלושה משפטים: "אנחנו לוזרים. אנחנו נחקה כל מה שהמנצחים עושים בערוץ 2. יהיה טוב". כך, לעתים קרובות משדרים בערוץ תמונות ראי מביכות משהו של המתרחש על המסך של הגדולים.
"החברים של נאור" מתה להיות "רמזור", "כאן גרים בכיף" היתה רוצה שמץ מן ההצלחה (התמוהה כשלעצמה) של "החיים זה לא הכל", "וייפאאוט" ו"101 דרכים לעוף משעשועון" הם אחים חורגים, ולמקרה שהתעניינתם, גם ב-10 יש דרך לפנטז על זכייה במליון שקל בשעשועון. אבל כשמנסים לחקות את המוצר המצליח, האהוב כל כך של המתחרה הגדול, התוצאה האפשרית היחידה היא גול עצמי, וכאן ניפרד מדימויי הכדורגל ונעבור לחדשות (הרעות).
דחקה טלוויזיונית?
כפי שכבר הוכח בתולדות הדחקה הטלוויזיונית העברית, פעם אחר פעם, לא פאות, אביזרים, תפאורה וחיקויים עושים את העבודה - כי אם כשרון כתיבה, נכונות לבעוט בכל מה שזז והתעמקות בבניית דמויות.
שלושת אלה היו חסרים באורח מביך במופע הפתיחה של "הנבחרת", וההחלטה ללכת על בטוח, כלומר, לירות לכל הכיוונים, להביא אל המסך כמויות של חומר לעוס, כולל מערכון על גן ילדים רב תרבותי, על חשבון איכויות, ואז ולהרבות בצחוקים מוקלטים כדי שלא נשים לב, היתה, איך נאמר בעדינות, ממש לא נבונה.
כבר בפתיחה, בה קיבלנו את מיקי גבע כביבי ואת נתי קלוגר כשרה, היה ברור שהנבחרת נצמדת (בבהלה?) לסדר היום של "ארץ", ושירון ברובינסקי מנסה להתבדל מקיציס באוסף של חיוכים מאולצים, מחוות פיזיות גדולות מדי ופטפטת בלתי מנומקת.
בן-לאדן בגרסת הנבחרת. פטפטת בלתי מנומקת
מיקי גבע אכן מוכשר, ומבחינה קולית החיקוי שלו לביבי הוא הטוב ביותר שתמצאו היום, אבל זה לא לב העניין: צריך לשים בפיו טקסט שנון ומלוטש, וצריך להביא אל המסך את שגיונותיה וטירופיה האמיתיים או המדומים של הדמות, כדי להצליח לפרוח מתחת לצילו של מריאנו.
מכאן שצריך לייצר "משה קצב" יותר משכנע ויותר קצבי כדי להתחרות באלי פיניש, ומאוד כדאי להימנע מחיקוי פתטי ומרושע של גילה קצב. להזכירכם: גילה קצב היא דמות טרגית. כותב מוכשר וגם חכם יותר מזה שייצר את המערכון בו נתי קלוגר רוקדת סלסה חושנית כתגובה הולמת לעלילות בעלה, היה פשוט נמנע מן הנושא לגמרי. שנמשיך?
אסולין: הפתעה חיובית
הפתעה חיובית ושמה יפית אסולין מחקה את צופית גרנט באופן מתקבל על הדעת, אבל לא מצליחה לומר שום דבר מצחיק. דואט בין עומר אדם ומורתו בבית הספר מפיק את המיטב ממיקי גבע, אבל לא מסתיר מן הצופים את פיסות הגומי שהודבקו למצחו כדי לדמות למקור. גבע צריך להמשיך בפארודיות על זמר מזרחי, שירתו ממש מצויינת ולכן החיקוי עובר מסך בדייקנות ובמקצועיות שנעדרת אצל חלק מחבריו לצוות.
קובי פרג' כדנה אינטרנשיונל לא משכנע, ונדמה כי שלפו את המערכון מהבוידעם, שם שוכנים רעיונות מבריקים משנת 2001 בערך. שורת המחץ במערכון מגיעה מ"השאלון" שמפנה ברובינסקי לפרג': מה ישראלי בעיניך, הוא רוצה לדעת. "טרנסג'נדר תימני ששר באנגלית בגרמניה", יורה פרג'.
ענת מגן שבו ודני גבע לא הצליחו להותיר רושם כלשהו על מי שצפה בהם , אפילו
בריכוז עילאי, והבמה בכללותה היתה שייכת לגבע ולקלוגר. מיקי גבע הא היהלום שבג'יפה בכללית, ואם היה בערב הזה מערכון מוצלח אחד, הוא שייך לתיאור היחסים המוזרים עד מאוד בין טלי מורנו לבן דן שילון, כשגבע מצליח ללכוד גם את המחוות הפיזיות של המקור וגם את הלך המחשבה שלו באופן שמצדיק המשך של שימוש בדמות, הרבה מעבר להבלחה חד פעמית.
לטעמי, רגעי השיא בשעה של "הנבחרת" נרשמו בהפסקת פרסומות אחת, בה זיפזפתי ל"קאמבק", וצפיתי קצת בשגריר הפרואני וואבוס צ'אבס ולהקתו, שרים על הנכבה לצלילי "סילבריו".
הנה כך עושים הומור משובח: בתקציב זעום, בכשרון מתפרץ ובלי שום יומרה לחקות את הגדולים. על הדרך אפשר לייצר אמירות סאטיריות נשכניות, טירוף חינני וקאלט - כל מה ש"נבחרת ישראל", בהנהלתה הנוכחית, לא תוכל לעשות.
