זה משחק חדש לגמרי

שארלוט בובקאטס הוא מועדון די חדש באן.בי.איי. הקבוצה הקודמת ששיחקה בעיר, ההורנטס, עזבה לניו אורלינס ב־2002; הנהלת הליגה הבטיחה ששארלוט לא תישאר בלי ייצוג, ובקיץ 2004 החלו לפעול בה הבובקאטס, על שם חברי הכבוד ממשפחת החתוליים שחיים בעיקר בצפון קרוליינה (אל תתחילו. להזכירכם, אתם חיים במדינה עם קבוצות שנקראות "א.ס").

שבע שנים במונחי אן.בי.איי הן חיים קצרים, ולכן עד היום נוהגים הבובקאטס לסמן אירועים ראשונים. למשל שסטיבן ג'קסון רשם העונה טריפל־דאבל ראשון בתולדות המועדון בניצחון על פיניקס, או שג'ראלד וואלאס הוא הראשון מהקבוצה שזומן לאולסטאר, או שבעונה שעברה הגיעה הקבוצה לפלייאוף בפעם הראשונה. ויש עוד פירסט־טיימרים. הבעלים־מיליארדר הקודם של המועדון, בוב ג'ונסון, הוא השחור הראשון שהחזיק בבעלות על קבוצה בספורט האמריקאי המקצועני; ואילו מייקל ג'ורדן, שרכש ממנו את הקבוצה תמורת 275 מיליון דולר בפברואר 2010, הוא הבעלים הראשון אי פעם באן.בי.איי שהיה כדורסלן בעברו.

עם כל כך הרבה סימני ראשוניות בכל תחום, רק טבעי לתהות אם הבעלים החדש יהיה גם הראשון שיוביל את שארלוט לאליפות ביום מן הימים. האם העבר המפואר שלו מבטיח לקבוצה עתיד מזהיר, או שבתוך כמה שנים יישארו ממנו רק זיכרונות? אם לשפוט על פי התפקוד של ג'ורדן עד כה, אז עוד מוקדם לשפוט.

סוויט הום צפון קרוליינה. ג'ורדן שוב בבית

מי רוצה להיות פנסיונר

כאן חייבים לעצור ולהגיד: בתום שנה וקצת בתפקיד, קשה שלא להעריך את ג'ורדן. הוא היה יכול לשחק גולף בנחת עד יומו האחרון, ובמקום זה בחר לחזור לאזור שבו שיחק בתיכון ובאוניברסיטה והתפרסם לראשונה, ולהשקיע מיליונים על גבי מיליונים במיזם שלכו תדעו איך ייגמר. מצד שני, ודאי לנוכח מאזן

 הניצחונות־הפסדים של שארלוט העונה, על כל אדם שיגיד לכם שג'ורדן הוא האיש הנכון במקום הנכון יימצא לפחות אחד שיפקפק בכישורי הניהול שלו. בעצם, רק על דבר אחד כולם יסכימו: הבוס של החתולים הוא יופי של מותג.

בקיץ שעבר פירסם המגזין "פורבס" את רשימת 100 הסלבריטאים הבולטים בעולם על פי שורה של קריטריונים משוקללים, ביניהם חשיפה בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, רווחים מפרסום ומחסויות ועוד. ג'ורדן דורג במקום ה־20. סטיבן ספילברג, לברון ג'יימס, בראד פיט, ג'יי לנו, דונלד טראמפ, טום הנקס, אדם סנדלר, רוברט דאוני ג'וניור, ליאונרדו דיקפריו, היידי קלום וג'וליה רוברטס - אלה ורבים אחרים דורגו אחריו. בואו נזכור שהאיש בן 48, לא משחק כדורסל כבר שמונה שנים, והפעם האחרונה שזכה באליפות היתה במילניום הקודם עם השיקגו בולס. ובכל זאת נדמה שבמובן מסוים הוא קפא בזמן: מותג הביגוד, הנעליים ואביזרי הספורט הקרוי על שמו ומיוצר תחת נייקי נמכר במיליארד דולר בשנה, לצד חוזי הפרסום הפעילים עם מוצרי גייטורייד (משקאות ספורט), היינס (ביגוד) ואפר־דק (מזכרות לסוגיהן חתומות בידי ספורטאים). גודל הקופה? על פי הערכות הוא הרוויח השנה 55 מיליון דולר רק מהעיסוקים האלה.

כן, לג'ורדן יש גב כלכלי איתן. זה מסביר למה הוא קנה מרצדס־מקלארן SLR 722 מודל 2007, ומכר אותה לאחרונה תמורת 430 אלף דולר אחרי שבילה בה כולה 1,500 קילומטר. וגם איך הוא תורם מאות אלפי דולרים למגמות ספורט בבתי ספר תיכון, מכללות ואוניברסיטאות בשארלוט, כדי להימנע מקיצוצים בכוח אדם או ויתור על מסלולי לימוד, וגם איך הוא קנה לא מזמן שתי דירות גג נחמדות ברחוב סאות טיירון 139 בשארלוט תמורת 3.2 מיליון דולר, וחיבר אותן ליחידה אחת של 650 מ"ר. "החיים בבתי מלון התחילו לעייף אותי", הסביר. "אני צריך לנטוע שורשים, להיות במקום שאפשר להביא אליו בגדים. אין כמו בית משלך שאפשר לנוח בו". במקביל הוא שומר על הבית בשיקגו, ומתכוון לחלק את זמנו בין שניהם; מי יודע, אולי יש לו תוכניות לקנות את הבולס יום אחד. איך שלא יהיה, הוא בונה עכשיו גם אחוזה בפלורידה בשטח של כמעט שלושה דונמים.

אז מה, יש לו ראש לעסקים? וליתר דיוק, האם הוא איש עסקים מספיק מוצלח להוביל מועדון אן.בי.איי בין הגלים בלי להיחבט או לשקוע? שותפים לשעבר מעידים שהקריירה שלו בתחום הזה לא תמיד הסתיימה בריחופים ובדאנקים מדהימים כפי שראינו בימיו כשחקן, אז זכה בשש אליפויות עם שיקגו, חמש פעמים בתואר השחקן המצטיין בליגה, אליפות המכללות ועוד עשרות תארים אישיים. לצד חוזי הפרסום, המותגים שבנה וקבוצת האופנועים התחרותית

 שהקים וקרא על שמו, היו גם מסעדות שפתח ונסגרו, מרכזי גולף שייסד ברחבי המדינה ונמכרו או נסגרו גם הם, וסוכנויות רכב שכשלו. אבל עזבו רגע כסף ועסקים, כי עושה רושם שהדרייב פה שונה.

אצל ג'ורדן מתקבל בדרך כלל הרושם שהספורט הוא לב העניין. זה היה ככה כשחזר לשחק בגיל 38 במשך שנתיים בוושינגטון וויזארדס: בגיל 39 הוא קלע 50 נקודות באחד המשחקים, אחרי שירד לראשונה זה שנים מעשר נקודות במשחק קודם. כעבור שנה, בגיל 40, הוא קלע 40 נקודות בערב אחד. האיש, אולי אתם זוכרים, העביר את כל שכרו כשחקן בתקופה ההיא לארגונים שתמכו בנפגעי אסון התאומים בניו יורק; לא נראה מוגזם להניח שהוא מכור לספורט לפני שהוא מכור לכסף. לראיה נוספת, בגיל כל כך מתקדם הוא כמעט לא החמיץ אימון או משחק, למרות השחיקה הגדולה וכאבי הברכיים, והיה היחיד בקבוצה שהשתתף בכל 82 המשחקים בעונה ההיא.

עכשיו הוא מביא את אובססיית הספורט שלו לשארלוט, ויש מי שמשווה אותו לשחקן עבר ענק אחר, מג'יק ג'ונסון. האחרון מכר את חלקו בלייקרס ובסטארבאקס והתגייס להביא ללוס אנג'לס קבוצת פוטבול מקצוענית, בשעה שג'ורדן שופך בשארלוט כסף שהיה יכול היה לחסוך או להשקיע בתחומים בטוחים ומניבים. ג'ונסון וג'ורדן משתפים שניהם את הקהילה באהבה הגדולה שלהם לספורט, ורוצים להצמיח סיפור הצלחה חדש בשבילם ובשביל תושבי המקום. לשם כך אמור ג'ורדן לנצל את היתרון התיאורטי שלו ולהביא לביזנס לא רק כסף, אלא גם תובנות שרכש כשחקן הטוב בכל הזמנים. הוא יודע שזה מה שמצפים ממנו - להפוך מהשחקן הכי טוב לבעלים הכי מוצלח - ומבחינתו זה קוץ בתחת. ברור לו שלהילת העבר שלו יש אורך חיים משלה, והיא לא תחזיק מעמד אם הכישלונות ירדפו אותו בזה אחר זה. אז גם אם הלב שלו במקום הנכון וגם אם יש לו כישרון לעסקים, רובץ עליו נטל עצום של הוכחה.

השעה שתהיה בן תמותה

כמו שהעיד בלוגר האן.בי.איי רולנד לאזנבי, ג'ורדן היה רחוק מאוד מהטיפוס התרנגולי של ימי תפארתו כשחקן כשפגש אותו לראיון בן 20 דקות בקיץ 2008. בתקופה ההיא נשא ג'ורדן באחריות הבלעדית לפעולות הכדורסל בשארלוט, וחוסר הביטחון בדבריו ובשפת הגוף שלו הפתיע את המראיין. לרגע דמיין העיתונאי מול עיניו את השחקן הצעיר של 1979, שמאמן קבוצת הכדורסל של תיכון לייני בצפון קרוליינה דחה בטענה שהוא לא מספיק טוב. ספק אם המאמן ההוא, שעונשו הגדול בכך שאיש אינו זוכר את שמו, השלים לילה אחד רצוף של שינה מאז שהתברר לו כי סירב לקלוט את מי שהפך לטוב בשחקני תבל. בדיוק אותו דבר מנסה היום ג'ורדן להיות בניהול כדורסל, וזה לא בא לו בקלות.

הגאווה של ג'ורדן נפגעה מאז שעבר לצד העסקי של המשחק. רוטינת היומיום שלו אפילו לא מזכירה את החיים רצופי השיאים שהיו לו כשחקן, והמעבר מסטטוס של כוכב־על סקסי למבוגר אחראי הוא אתגר אדיר מבחינתו, שלא לדבר על המערכת האדמיניסטרטיבית שהוא אמור לתפעל. וחוץ מזה היו כל האינסידנטים האלה שדבקו בו מאז פרש.

על שמו של זה שפעם כונה "אלוהים" רשומה הבחירה הכושלת בקוואמי בראון כמספר אחת בדראפט 2001 בתפקידו כנשיא לענייני כדורסל בוושינגטון וויזארדס; כעבור שנתיים באו פיטוריו מהמערכת בידי הבעלים אייב פולין, לאחר שפרש סופית ממשחק וציפה להיות שוב חלק מהנהלת המועדון; באותו זמן צץ רב־המכר שפירסם העיתונאי מייקל ליהיי, שצייר את דמותו כאדם פתטי, מכור לריגושים, להימורים ולחיי לילה; ומעבר לכל אלה היה הקושי הבסיסי לקחת את הוויזארדס למעלה כשחקן, למרות ערבים רבים שבהם שיחק כדורסל מבריק. הקהל זכר אותו כאלוף גדול עם שיקגו, וקיבל שחקן זקן שבחר בתפקיד המנהיג והמורה החכם. הנוכחות שלו אולי סייעה לשחקנים הצעירים סביבו ללמוד כדורסל, אבל ממש לא הובילה את הקבוצה לפלייאוף.

כשג'ורדן הגיע לשארלוט, נראה שהוא משתדל להשאיר מאחור את תקופת הוויזארדס. לימים סיפר שאילו ידע מראש איך יתנהג איתו אייב פולין בסופו של דבר, לא היה מגיע לשם מלכתחילה. יש משהו בדבריו: הרי ג'ורדן הוא מי שהפך בזמנו את וושינגטון לעיר שקורה בה משהו, ומילא את האולם בזמן שקבוצת האן.ביי.איי שם היתה כמעט לא רלוונטית. בשארלוט, עוד לפני שהפך לבעלים, ניתנה לו הזדמנות לשקם את הקרדיט המקצועי שלו בצד הניהולי, ולמעשה לבנות אותו מחדש. מה הוא עשה עם זה? הוביל לבחירה בפורוורד אדם מוריסון במקום השלישי בדראפט 2006. 

עוד נפילה. אדם מוריסון נבחר שלישי בדראפט 06' (צילום: רויטרס)

מוריסון היה שחקן התקפה מבריק עם יכולות הגנתיות חלשות, וההערכה היתה שאם יצליחו להנחיל לו משחק הגנה סביר, יתקבל שחקן שהבובקאטס יישענו עליו במשך שנים. בפועל זאת היתה אכזבה גדולה, ומוריסון נפצע והושבת שוב ושוב. בקיצור, לבחירה מ־2001 בקוואמי בראון הצטרפה עכשיו הבחירה במוריסון, ואפשר לשער שג'ורדן לא ידע איפה לקבור את עצמו. 

גם החיים האישיים בתקופה ההיא לא הוסיפו נחת. 17 שנות נישואים לחואניטה הסתכמו במסמכי גירושים ועלו לו בסביבות 170 מיליון דולר, סכום שיא בגירושי סלבריטאים נכון ללפני חמש שנים. במקביל פורסם שהוא שילם רבע מיליון דולר

 למאהבת שלו, קארלה נאפל (בתמונה), כדי שתשמור לעצמה את מה שהיה ביניהם - ובהמשך ניסתה נאפל לתבוע ממנו חמישה מיליון דולר בטענה שזה הסכום שהובטח לה כדמי שתיקה.

אתם מבינים את הראש: התדמית המושלמת של הטיפוס הכי תחרותי בספורט העולמי התחילה להיפגע. הקהל הריח דם, התאגד והריץ מיליוני טוקבקים על כל טעות אישית או מקצועית שנכרכה בשמו, וההנאה לחבוט בכוכב שמאבד את זה הלכה וגדלה.

מתוך השקיעה הזאת רוצה ג'ורדן להרים את עצמו. בהיבט התדמית העסקית, הרכישה של שארלוט היא הכלי העיקרי שדרכו הוא מעוניין להגשים חלומות ולהיות שוב הכי טוב במה שהוא עושה באן.בי.איי. המהלך הראשון שלו היה לעבוד על חלקים באישיות כמו הקושי להאמין באנשים, שתמיד היה בעייתי אצלו ובוודאי לא השתנה לטובה אחרי התקופה בוושינגטון. ספק אם זאת הפעולה הנכונה לעשות, ואם המוצא שבחר הוא דרך ההתמודדות הראויה, אבל ג'ורדן הקיף את עצמו באנשי שלומו ושיבץ את רוד היגינס ופרד וויטפילד בתפקידים משמעותיים. מאוד נוח לו גם עם צ'ארלס אוקלי כאחד מעוזרי המאמן. שלושתם חברים אישיים, או כאלה ששיחקו איתו בעבר. אחרי שייצר לעצמו סביבה נוחה הוא התפנה לקטע היותר קשה: להיות זה שאומר את המילה האחרונה לא רק לגבי מהלכים במשחק או החתמה כזאת או אחרת, אלא גם בכל הקשור לגורלם של אנשים ולעתיד המועדון.

שמעת את המשל על הנמלה וטים דאנקן?

קשיים כלכליים ניכרים הביאו להחלטה על קיצוצים בקיץ הראשון של ג'ורדן כבעלים. שארלוט נאלצה לשחרר את הרכז ריימונד פלטון והסנטר טייסון צ'נדלר, ואולי זה מסביר את הפתיחה הגרועה של העונה: תשעה ניצחונות לעומת 19 הפסדים, שבעקבותיהם הגיעו פיטורי המאמן לארי בראון. בהמשך ג'ורדן חווה על בשרו איך זה מרגיש להיות האיש הרע, כשבחר כאמור לבצע טרייד דווקא על ג'ראלד וואלאס לטובת סיכוי לחיזוק הקבוצה. וואלאס אמר לעיתונות שהוא מרגיש נבגד. ג'ורדן לא הגיב בפומבי, אבל אולי עלו בו זיכרונות משנים רחוקות בשיקגו, כשג'רי קראוס שלח חברים שלו לכל רחבי האן.בי.איי כדי לבנות את השושלת הגדולה שהתפתחה לימים.

מאחורי הטרייד על וואלאס קיימת מחשבה לפנות דקות משחק לכוכב העולה הבא שהוא מהמר עליו: ג'ראלד הנדרסון, שנבחר במקום ה־12 בדראפט 2009. לא פחות מזה עומדת שם אסטרטגיית התכנון המקצועי של ג'ורדן לעונות הבאות. זאת מסתמכת על דרך העבודה של סן אנטוניו, מועדון שאמור לשמש מין מודל לשארלוט בכך שביסס את ההצלחה המסחררת שלו על אוסף

 בחירות דראפט מצוינות במהלך שנות ה־90. עוד היבט דומה הוא העובדה שכמו סן אנטוניו, גם שארלוט היא עיר קטנה יחסית שלא תקסום לכוכבי אן.בי.איי חופשיים דוגמת לברון ג'יימס, כריס בוש, אמארה סטודמאייר וכרמלו אנתוני - וכולם הוכיחו את הנקודה כשהתרכזו בשנה האחרונה בערים כמו מיאמי וניו יורק.

ג'ורדן יודע שהשם הגדול שלו קורץ בעיקר לצעירים בתחילת דרכם שרוצים לעבוד קשה, ולא לכוכבים מוכחים. גם היום כשהוא מגיע לצפות באימון של שארלוט הרמה קופצת פלאים, ושחקנים נאבקים זה בזה כאילו מדובר במשחק רשמי. שלא לדבר על הרגעים שבהם עלה למגרש והזמין שחקנים להתחרות בו בקליעה, משהו שאף בעלים אחר בליגה לא מסוגל לעשות. כשהוא נכנס לחדר ההלבשה אחרי ניצחון או הפסד נראה שהשחקנים מקשיבים לו יותר מאשר למאמן, וסופגים כל מילה שיוצאת לו מהפה. שחקנים כאלה ג'ורדן צריך ורוצה כדי להקים בשארלוט את הסן אנטוניו של מזרח ארצות הברית, אם כי יורשה לי לכחכח ולשאול: האם הוא לוקח בחשבון שכדי להצליח כמו הספרס במקרים של טים דאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי, צריך גם לדעת לבחור היטב בדראפט?

עד שהעתיד ישיב את התשובות, ג'ורדן חי את ההווה. עד כדי כך שלפעמים הוא ואוקלי מתעלמים מהעובדה שהגיל של שניהם תכף מסתכם ב־100, וג'ורדן אומר לו, "אם רק תוכיח לי שאתה יכול לחזור לשחק ולהוריד עשרה ריבאונדים במשחק, אני חוזר יחד איתך וקולע 20 נקודות בערב". ואז הם צוחקים קצת וחוזרים למציאות, שהיום מציבה בפני ג'ורדן משוכה גבוהה לפחות כמוהו. בניגוד לקריירה של שחקנים, הוא יודע שבג'וב הנוכחי שלו אין הצלחה מטאורית. הדרך למעלה נסללת לאט, והכבוד נרכש צעד אחר צעד. בדיוק הפוך מערב כדורסל שבו היה קולע 60 נקודות, ומשאיר פיות פעורים בכל רחבי העולם.