כבש את אמריקה

בביקורו בוושינגטון, לאחר שנות התרפסות רבות מדי, קם מנהיג ישראלי ואמר לכל העולם בצורה ברורה וחדה שגם למדינת ישראל יש קווים אדומים ונעמוד עליהם גם במחיר עימות עם נשיא ארצות הברית ידידתנו הגדולה.

הקווים האדומים הללו צנועים משמעותית בכל קנה מידה - נתניהו ויתר בהסכמתו למדינה פלסטינית, בנכונותו לדון בפינוי התנחלויות מבודדות ובהקפאת הבנייה המיותרת והמזיקה. דווקא על רקע זה, העימות הנוכחי עם אובמה ונאום נתניהו בקונגרס הם משב רוח מרענן של יושר פוליטי, גאווה לאומית, צדק היסטורי וחוכמה מדינית.

היושר הפוליטי הבסיסי ביותר המחייב כל פוליטיקאי לעמוד בהתחייבויותיו לבוחריו, הוחלף בישראל שלאחר אוסלו בבגידה ובשקר הגדול המתמצה באמירתו המפורסמת של שרון: "מה שרואים משם לא רואים מכאן". נתניהו נבחר בקולות תומכי ימין לבצע מדיניות של הימין, ומשמח לומר שהוא אף מבצע מדיניות של ימין. אכן, בלענו לא מעט צפרדעים בניסיונו של נתניהו לרצות את כולם, אבל כעת בשעת המבחן הוא פעל בהתאם למורשת בית אבא והמחנה הפוליטי שבחר בו.

קשה היה שלא לחוש גאווה לאומית נוכח נאומו המרשים והבוטח של נתניהו בפני שני בתי הקונגרס. ראש ממשלת ישראל הצליח בנאומו להציג מפגן תמיכה נדיר בעוצמתו בישראל על ידי המעצמה הגדולה בעולם. מחיאות הכפיים הסוערות והתכופות הדגישו עד כמה ישראל אינה בודדה ומצורעת כפי שמלעיטים אותנו.

נתניהו, יצחק רבין ונלסון מנדלה הם שלושת האישים היחידים בהיסטוריה שזכו לנאום פעמיים בפני חברי הקונגרס - ביטוי נוסף ומובהק להערכה הרבה למדינת ישראל בכלל ולנתניהו בפרט. אולם, בניגוד ליצחק רבין שבביקורו השני בוושינגטון "שילם" במטבע ישראלי קשה וכואב של ויתורי אוסלו - נתניהו כבש את אמריקה דווקא בעמידה עקשנית ומכובדת על עקרונותיה החשובים של המדינה.

שבר את הריטואל

לראשונה זה שנים רבות, מנהיג ישראלי דיבר אמת פשוטה וברורה בעיקר בנושא זכויות העם היהודי בארצו. הוא דיבר ללא מורא על ירושלים מאוחדת, לא כבל את עצמו בתקינות פוליטית, ודיבר בבהירות על הרודנות והעריצות של מדינות ערב בניגוד לדמוקרטיה הישראלית. נושאים אלו כל כך פשוטים, מוכרים ומוסכמים על הרוב הציוני במדינת ישראל, אולם מנהיגי ישראל נמנעו מלומר אותם מאז נתקפו במחלת "השלום".

העימות המתוקשר עם אובמה (שכנראה תוכנן על-ידי נתניהו) היה תבונה מדינית במיטבה של מנהיג הדואג לעמו בנחישות וללא רגישות. שנים רבות מדי מתקיים ריטואל ידוע בו הפלסטינים מתעקשים על עמדותיהם ללא כל נכונות לפשרה, בעוד ישראל מוכנה להתגמש כדי להגיע לפשרה ולשלום, והלחץ מופנה כלפיה.

נתניהו שבר ריטואל זה, והתוצאה לא איחרה לבוא: בנאומו באיפא"ק נאלץ אובמה להתפתל ולהסביר ש-67' זה לא ממש 67', לא שמענו ממנו שום התייחסות כנגד ההתנחלויות ואישורי הבנייה במזרח ירושלים שניתנו ממש ביום הביקור של נתניהו. התשואות הרמות מהקונגרס לימדו את אובמה היטב על היותו במיעוט אפילו במפלגתו שלו ובעמו בכלל.

נתניהו גם קרא נכון את המפה הבינלאומית. הסיכוי להגיע לשלום עם הפלסטינים שואף לאפס, התהפוכות בעולם הערבי מערערות באופן מסוכן את יציבות האזור והעולם כולו, ומידת ההשפעה של ארצות הברית בעולם החדש שנוצר הולכת ופוחתת. חלומות הפיוס הרומנטיים של אובמה התנפצו להם על קרקע המציאות הקשה, והבגידה הבוטה שלו בתומך הוותיק מובארק - היא אחד הסימנים הקשים לכך. נתניהו מבין כי כניעה לאובמה וחלומותיו בעת הזו היא מתכון בטוח להחלשת ישראל.

נתניהו יחזור בקרוב לישראל הקטנה ולבעיותיה הגדולות. חסד עשה עימנו שר ההיסטוריה שהעמיד בעת הזו את נתניהו בראשות הממשלה, והעניק לו כוחות ואמונה לשאת בגאון את דבר עמו וארצו. הלוואי שכוחותיו אלו יעמדו לו גם בהמשך הדרך נגד אויבנו ובעיקר נגד ידידנו.