להחליף את "חברה קדישא"
"לאיש שאמר לי "אסור", השבתי שייאלץ להשתמש בכוח פיזי כדי למנוע ממני לומר הספד על אבא". אריאנה מלמד, שחוותה את המונופול החרדי על הקבורה, מחזקת את ידיה של תובעת הדורשת פיצוי על הפרדה בין המינים בלוויה
למרות שאינני מכירה את סוזן אייד מנתניה, אני מבקשת לשגר לה מכאן איחולי הצלחה בתביעה שלה נגד חברה קדישא בעירה, שרב עלום שם מטעמה החליט כי קרוביו וידידיו של נפטר חילוני צריכים לכבד את זכרו במהלך לוויה דווקא בהפרדה במחיצה בין המינים.
כצפוי, איש לא התווכח עם הרב הזה בעת שכפה את רצונו על ציבור מלווי המת. לוויה איננה הזמן הנכון לוויכוחים עקרוניים על חופש דת ומצפון, זכויות אזרח וכבוד האדם. ובדיוק בגלל זה, עדיין נמשכת שליטתן הבלתי מעורערת של החברות-קדישות בחיינו, גם אחרי שחיינו התמצו, והשליטה הזאת היא כפייה דתית מן הסוג הגרוע ביותר: רוב בתי העלמין בישראל נתונים לשליטתן של החברות הללו, שקוראות לעצמן "עמותות" אבל מתנהגות כעסק כלכלי לכל דבר, תוך צפצוף ארוך ומסיבי על "חוק
איסור אפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים".
בית עלמין אינו בדיוק "מקום בידור", אבל הוא ודאי מקום ציבורי כהגדרת החוק, למרות שהוא לא מוזכר בו במפורש. אם תביעתה של סוזן אייד תתקבל, ייתכן שלפחות בנתניה הצפצוף הזה ייפסק.
רוב הנפטרים היהודים בישראל נקברים בבתי עלמין שבהם מתקיימת מתכונת כפייתית ואחידה של טקסים ומנהגים המקובלים על העדה החרדית. בתחומים אחרים בחיינו מתקיימת שליטה מסוימת, לא אבסולוטית, של סוכני דת: המזון שנקנה ברשתות השיווק יהיה תמיד כשר – אבל את סוג הכשרות אפשר לבחור, ואיש אינו כופה על הצרכן לרכוש מוצרים למהדרין דווקא. טקסי הנישואין של רוב החילונים יערכו – על פי בחירתם – דווקא בידי רבנים, אבל גם את אלה ניתן לבחור על פי אופי ניהול הטקס ומידת ההתערבות שלהם בשאר אגפי השמחה. והנה, כשמתים – נעלם חופש הבחירה לגמרי.
טובי בניה של העדה החרדית מוכנים למלמל פסוקים בארמית על קברו של נפטר חילוני לגמרי שמעולם לא הכירו, תמורת סכום כסף שנגבה על פי ראות עיניהם – אבל יתקשו, למשל, להניח לקרובת משפחה של הנפטר למלמל כך, אפילו אם היא ביתו היחידה. לצערי, אני יודעת את זה מאז מותו של אבי.
ליטוף אחרון? "לא מקובל"
כדי לא לחולל מהומות בלוויה עצמה, ביררתי מראש והובהר לי באופן חד-משמעי שלא אורשה לומר קדיש על קברו של אבא, למרות שהוא ודאי היה מאשר לי. ויתרתי. כיתומה טריה והלומת יגון היו לי בעיות קצת יותר משמעותיות לחשוב עליהן, כולל בקשתו המפורשת של אבי שאומר דברי הספד לאחר מותו, וגם זה, מתברר, היה קשה עד מאוד לביצוע.
לאיש מחברה קדישא שאמר לי "אסור" אמרתי שייאלץ להשתמש בכוח פיזי כדי למנוע ממני להיפרד מאבא כרצונו. דקות לפני הלוויה עצמה עוד הספקתי להסתכסך עם גברת חרדית אחת, שישבה ב"בטונדה" שבה מאוחסנים המתים המיועדים לקבורה בקרית שאול, ותפקידה לא התחוור לי עד היום. היא אמרה לי שאסור לי לנגוע במת שנדרשתי לזהות. למה אסור, אמרתי. בסך הכל רציתי ללטף, בפעם האחרונה, את לחיו של אבא ששכב שם, יפה ושלו כבחייו. כי לא מקובל,
אמרה הגברת, ואילצה אותי לסנן לעברה – כשאבא שלך ימות תעשי מה שמקובל.
בתום הטקס הגיע איש צעיר והציע להתפלל תמורת סכום מאוד לא צנוע. אחריו הגיע עבדקן שהבהיר כי אם אמא שלי רוצה לשמור לעצמה את המקום שליד אבא, היא צריכה לשלם סכום דמיוני, שהיה גבוה פי כמה וכמה מהמותר בחוק. העבדקן הסכים לחכות לטרנסאקציה עד אחרי השבעה, אז שלחתי אליו ידיד של אבי, חרדי מבני ברק, ולא ברור לי כיצד ומדוע צנח המחיר והגיע בדיוק לתקרה המותרת במדינת ישראל.
במשך השבעה, הגיעו לפתח ביתנו כמה וכמה אברכי משי ובפיהם הצעה שסירבנו לה, להתפלל שנה שלמה לעילוי הנשמה (שלא הכירו. חבל שלא הכירו, כי היתה נשמה מצוינת - וחילונית), בתמורה לסכומים כאלה ואחרים. כולם, טרחתי לבדוק, קיבלו את הכתובת מחברה קדישא.
קבלני שיש למצבות, לעומת זאת, קיבלו רק מספר טלפון ופקס, ושני המכשירים לא פסקו מלטרטר במהלך השבעה עם הצעות מחיר. אני מניחה שהפרוצדורות שתוארו לעיל לא זרות לחלק גדול מן הקוראים. הן לא הכרחיות.
קיימת אלטרנטיבה
יש בארצנו חוק לקבורה אזרחית, אבל אין די בתי עלמין נגישים שהוקמו מכוחו – ואין לאיש מן הממונים על ביצוע החוק, נחשו מאיזו מפלגה, אינטרס לדאוג לקידומם. בבתי עלמין כאלה, אגב, אפשר לנהל טקס דתי שמתאים לאורחותיה והשקפותיה של משפחת הנפטר. עוד יש בתי עלמין בקיבוצים, שם נהוג לשלם מחירים מופקעים תמורת חופש המצפון של המת וקרוביו – אבל לרוב אזרחיה של המדינה האופציות הללו אינן מתאימות ובחלק מהמקרים אינן ידועות די הצורך.
נותרנו איפוא עם שליטי-העל של המתים, אלה שילוו אותם ואותנו לדרך האחרונה הזאת, שמדינת ישראל מממנת, ויעשו זאת באופן היחיד שהם מכירים: בהקפדה יתרה על טקסים, נוהגים, חומרות ואיסורים שאין להם דבר וחצי דבר עם כבוד המת, נשמתו, רצונותיו בחיים או משפחתו.
אבל אפשר גם אחרת. בהרצליה סירבה העירייה להקצות לחברה קדישא חלקות קבר בבית עלמין חדש ויצרה אלטרנטיבה אזרחית אמיתית. במקומות אחרים כבר
הוקמו כמה תאגידי קבורה שונים. חברה קדישא איננה ציווי מדאורייתא, ודווקא קורבנותיה החילונים לא יודעים זאת.
אנשים נחושים אפילו הגיעו עד בית המשפט העליון כדי לחרוט על מצבת המת את תאריך הלידה הגריגוריאני שלו, אחרי שחברה קדישא אמרה שאסור, וזכו: כך היה בפרדריקה שביט נ' חברה קדישא גחש"א ראשל"צ. פסק דינו של השופט חשין הוא עוד עדות לכך שגם עבדקנים שמספקים שירות ציבורי צריכים, ירצו או לא ירצו, לחיות תחת יתרונותיהם וחסרונותיהם של חוקי המדינה. אלה, למיטב הבנתי, לא כוללים חובת הפרדה בין גברים ונשים במקום ציבורי רק מפני שרב אחד בנתניה חושב שכך צריך.
לפנייה לכתב/ת 
