אז הורדתי את הבגדים. מה יש. כן. אני
כששולה תשאל אותי איך היה הסוף-שבוע המשגע שברחתי אליו אני אגיד שעשיתי חיים משוגעים עם חבורת תמהונים שדחפו לי ידיים לכל מיני מקומות בגוף שלא ידעתי שיש לי. דמיינתי את הפרצוף המזועזע שלה, ובעל כורחי התחלתי לצחוק
בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
אז שלחתי אצבע משולשת אל צוקי והרובוטים שלו, ועד הצהריים כבר הייתי שם.
אני יכולה לספר לכם איך רבתי שם עם כל הגורואים והשאנטי-בנטי למיניהם, ועם הטבחים שהתעקשו לבשל רק אוכל נורא בריא ונורא ירוק ונורא, אבל ממש נורא, לא טעים, ואיך שנכנסתי כמו סופת טורנדו ביצור עכברי אחד שהתחיל לדבר איתי שיחה שהתחילה במילים 'אנחנו' ונגמרה ב'הנפש שלנו'. אבל לא. יש לי משהו הרבה יותר טוב לספר לכם הפעם. כי כשהייתי מותשת מדי מהפצת המוטו שלי – תל אביב שולטת - ישבתי עם גברת אחת, מאוד מאוד מוזרה, ומאוד מאוד נוירוטית, ומאוד מאוד מחופפת. היא סיפרה לי מה קרה לה שם לפני כמה חודשים, שהפך אותה למכורה למקום. במשך כל סוף השבוע הקשבתי לסיפור שלה, והחלטתי שאתם חייבים לשמוע אותו בעצמכם, ככה אולי תרדו לי מהגב ותשמיצו, לשם שינוי, פסיכיות אחרות.
וזה הסיפור של גברת תרצה נווה-צל, שכל חטאה היה שחיפשה קצת צחוקים:
"שכנעתי את עמי שהוא יכול להסתדר עם הילדים לאיזה 48 שעות ושמתי אטמי אוזניים כשהוא התחיל לצעוק שאני אמא רעה שמפקירה את הילדים שלה ושאכפת לה רק מהשמחה שלה. הוא לא מבין שיש בחיים שלי כלים חדשים. מצידו זה בסדר גמור שאמשיך לעשות כלים עם סבון טוב לידיים בריח לימון ושזאת תהיה פסגת האושר שלי.
באתי לנוח! הודעתי לפרצופים הזחוחים
האמא הרעה הזאת, שלא יודעת לתקשר עם הילדים שלה אחרי חצות, לקחה את עצמה, ארזה שלוש גופיות ושמונה תחתונים ונסעה למדבר. חמש שעות נסיעה. לא תגידו שאני לא משקיעה באושר שלי, שהולך ומתפוגג ממני כמו צילום פולרואיד שאם מנערים אותו יותר מדי יוצא מעוך כזה, כמו קומיקס סוריאליסטי.
באתי לנוח! הודעתי לפרצופים הזחוחים. אני צריכה חדר לבד וה-מון שקט.
אין חדר לבד, הודיעה לי פקידת הצמות-נוצות ותקעה בי מבט נוזף של 'מה עבר לך בראש כשהגעת לכאן בלי להזמין מקום'. זה סוף השבוע של הפסטיבל. 200 אוהלים ו-500 אורחים בתפוסה מלאה. את יכולה להצטרף לאוהל של 15 איש או לחדר אינטימי של שמונה אנשים. מה את מעדיפה?
חשבתי שאם היא היתה מחייכת בפחות מאמץ ומדברת יותר אל העיניים שלי, היא היתה יכולה להיות בחורה מאוד יפה. עמדתי מולה וחזרתי על מה שכבר אמרתי, רק יותר לאט: אני רוצה חדר לבד, פרטי. יחיד. ואם אפשר שזה יהיה אחד השרלילונים שלכם או משהו כזה. זה יהיה הכי טוב מבחינתי.
אחת עזבה הבוקר בגלל סחרחורות שקיבלה מרוב אורגזמות
לפחות יש לי קצת סטאז' בנושא הזה של ערומים (צילום: Shutterstock)
פקידת הקעקועים-לבבות נאנחה אנחה קורעת לב וחיטטה הרבה זמן במחשב שלה, זה עם טבלאות האקסל הצבעוניות, ואז הרימה את הראש ואמרה באושר גדול: יש! אשה אחת עזבה הבוקר בגלל סחרחורות שקיבלה מרוב עודף אורגזמות, אז את יכולה להיכנס במקומה, אבל תצטרכי לחלוק את הצריף עם שימי. הוא בחור מהמם, ואת ממש לא חייבת להתפשט אם את לא רוצה.
מרוב שהייתי אובססיבית על האושר הדחוף שאני חייבת למצוא והשמחה הגדולה שאני חייבת לעצמי, שכחתי להסתכל מסביב. רק עכשיו, כשהתחלתי לנשום שוב, שמתי לב באמת לכמה טיפוסים תמהוניים שהסתובבו בחוץ בעירום, מלא או חלקי או מרומז או דוחה. האנשים האלה התחרפנו לגמרי. באמא שלי. אבל לא נסעתי שבע שעות רק בשביל להיכנס עכשיו לאוטו ולנסוע עוד תשע שעות כדי לקבל בית עם בעל מחמיץ פנים וילדים עם הפרעת אישיות ברורה. נכון? אני יכולה להתגבר על זה. אני לא חייבת להתפשט. אני באתי להיות שמחה, ואלוהים עדי, את זה בדיוק אני הולכת להשיג.
יש בשכונה שלי כמה אנשים שכל היום הולכים בבית שלהם עירומים לגמרי עם חלונות פתוחים. לא ברור מה הכיף הגדול שלהם, אבל לפחות יש לי קצת סטאז' בנושא הזה של ערומים. ככה עודדתי את עצמי כשנכנסתי עם השומנים שלי והתיקים שלי וצנצנות הקרמים שעושות אותי מאוד שמחה ופתחתי את הדלת. היה קצת חשוך אז בהתחלה לא ראיתי טוב, וכשהתרגלתי לאור, חשבתי שאני לא רואה טוב, וכשהבנתי מה אני רואה, קיוויתי שאני לא רואה טוב.
שימי בדיוק הוציא את איבר מינו הבינוני מתוך אשה שהסתכלה עלי בחיוך מסופק וליטפה בחורה עם שיער גלי שלא הפסיקה להודות לה שהיא עושה לה כל כך טוב.
אורגיה! ולחשוב שברחתי מהכבלים ומהסרטים שעמי מוריד במחשב אחרי שהוא בטוח שאני כבר ישנה.
הם לא בדיוק הפסיקו את הפעילות שלהם לכבוד הכניסה המשמעותית שלי, אבל אמרו לי שהם מאוד מתחברים לזה שיש להם עוד אשה ושזאת קארמה מהסרטים שהביאה דווקא אותי לצריף המשובח שלהם והתעניינו אם שמעתי מה קרה לזאת עם הסחרחורות שאני מחליפה אותה.
אמרתי להם שהם יכולים לדחוף את הקארמה שלהם לתחת ושעדיף להם לעזוב אותי בשקט. אני יש לי הנאות משלי למצוא ואושר גדול שאני חייבת לעצמי, והתענוגות שלי ממש לא קשורים לעירום סביבתי, רוחני, חולני או קוסמי. למרות שאני ממש מתלהבת מהשידורים של יוגה ומדיטציה שמקרינים בערוץ חיים מהממים בשבת בבוקר.
הם לא הציעו לי שוב להצטרף אליהם, אז מצאתי את המיטה הכי רחוקה מהפעילות הקדחתנית שלהם, הנחתי את הדברים שלי ויצאתי החוצה לעשן ולחשוב על הגורל המעפן שלא נותן לי רגע אחד מנוחה.
הבחורה עם הקרסוליים השמנים והפדיקור הגרוע יצאה לשבת איתי. אני עוד לא יודעת אם אנשים פה מבינים את פירוש המילים 'אני צריכה שקט', או שהם עושים את עצמם שהם לא מבינים או שהם פשוט שמים זין על מה אחרים צריכים כי נדמה להם שהם יודעים הכי טוב והכל על כל האמת והאהבה שיש בעולם הזה. הפנימי והחיצוני.
רחלי קוראים לה אמרה לי שממש כדאי לי להתחבר אל מה שקורה כאן, כי פשוט חבל. כי אנשים מנסים להשיג מקום איזה חצי שנה מראש ולא מצליחים, והיקום ממש מנסה לדבר אליי עם זה שהצלחתי להגיע ממש במקרה בלי להודיע ובלי להזמין מקום מראש ולקבל חדר ועוד את החדר שלהם, ושממש ממש כדאי לי להוריד את הג'ינס המעיק הזה והחולצה של הספרנית ופשוט לתת לעצמי לעשות חיים, את החיים שמגיעים לי, היא טענה בלהט. כי למה לא בעצם?
אני כבר רואה את זה. כששולה הגננת תשאל אותי ביום ראשון איך היה הסוף-שבוע המשגע שברחתי אליו ואני אגיד לה שעשיתי פשוט חיים משוגעים עם חבורה של תמהונים שדחפו לי ידיים לכל מיני מקומות בגוף שלא ידעתי שיש לי. דמיינתי את הפרצוף המזועזע שלה, ובעל כורחי התחלתי לצחוק. זאת היתה הפעם הראשונה שצחקתי מאז שהייתי בסדנה 'הכי כיף להיות כל כך שמח' או איך שקוראים לה, אני כל הזמן מתבלבלת.
אז הורדתי את הבגדים. מה יש. כן. אני. תרצה נווה-צל. גובה 1.85, רוחב 2.34. אמא לעילי ההיפר אקטיבי ולסיוון אני-נסיכה-ואת לא-תגידי-לי-מה לעשות, אשה לעמי שאוהב אותי בהוד פלגמטיותו ופשוט נתתי לעצמי לעשות חיים. כמה שאני רוצה.
אף אחד לא קרא לי פרה. אף אחד לא סובב את המבט כשעברתי לידו עם השומנים המתנדנדים מכל הכיוונים שלי. להיפך. אמרו לי שאני מדהימה, ויפהפיה, וקורנת, וכל מיני מילים כאלה שאני בקושי שומעת, וגם אם כן, אף פעם לא בהקשר שלי ונגעו בי וליטפו אותי ועשו לי והייתי פשוט, פשוט, פשוט כל כך שמחה! סוף סוף! ותודה לקארמה שהביאתני עד הלום".
הסתכלתי בשתיקה על תרצה נווה-צל, האשה והפישוק, וסימסתי לבייב: האורגיה הזאת שפיתחת אובססיה לגביה ועשיתי את עצמי שוקלת אותה ברצינות רק כדי שתרגיע? אז זהו. שזה רק נראה קל מבחוץ. כי תכל'ס, נראה לי שיש פנטזיות שממש לא דחוף להקים לתחיה.
* הסיפור מבוסס על חוויותיה הדמיוניות של דמות בדויה
לפנייה לכתב/ת 
