הילדים של השכונה עם המחברת הנכונה

מעללי הילד והקוף משעשעים עד מאוד ואף גורמים להקמת הופעת קרקס של ילדי השכונה. בהמשך, נפגוש בדמותו של ד"ר כלומברוש, ועל בסיס אהבת בעלי חיים יתפתח בינו לבין נסים קשר הדוק, שסופו במעבר של נסים ואמו לדירתו של הדוקטור שלמעשה מאמץ את הילד.

מהו אם כן סוד ההצלחה של "נסים ונפלאות"? מדוע מצא את דרכו ללבותיהם של קוראים כה רבים בתקופות שונות? מדוע גם היום הוא מצליח לרגש, להצחיק ולעורר מחשבה? ראשית, כשמו כן הוא: כל כולו ניסים ונפלאות. הפרוזה של גולדברג לילדים, הן זו הממוענת לבני הנעורים והן לגילאים קטנים יותר, עתירת מנעמים לשוניים. גם בפרוזה לפעוטות ניתן למצוא מבעים ליריים של ממש או פרוזה מחורזת. בכתיבתה לבני הנעורים היא שומרת על סגנונה, אינה מנמיכה את השפה, ממציאה ביטויים שחלקם על גבול הנונסנס ומעניקה לקוראים הצעירים שי לשוני מרהיב.

מבעים לירים גדושי תהפוכות

כוחה של השפה מתגלה אצל גולדברג ביכולתה לשמור על מבעים ליריים בתוך נרטיב פרוזאי, בסיפור עלילתי גדוש תהפוכות, סצנות דרמטיות ותיאורים ריאליסטיים של הוויה עירונית-חברתית ספציפית. היא בונה את העלילה בקפידה ושומרת על קצב מתפתח שהולך וגובר ומגישה שיאים דרמטיים ורגשיים. כפי שעשתה בשירתה, כך גם בפרוזה שלה.

ואולי החשוב מכל: היא כותבת בגובה העיניים של קהל קוראי הספר, אינה מתנשאת עליהם כי אם מכבדת אותם ומוצאת את מקומה כמספרת דווקא ביניהם ולא כמעין משקיפה חיצונית ניטרלית. מעורבותה הממשית והרגשית מאפשרת מבע כן, אמין ובעל עצמה, שסופרים מעטים הצליחו לחקות.

בשונה מספרים רבים לילדים שעלילתן מתרחשת בתקופת קום המדינה או לפניה, דמויות הילדים ב"נסים ונפלאות" אינם מייצגים אתוס ציוני, אינם לוחמי מחתרות אמיצים או דמויות פלקאטיות המהוות כלי דידקטי עבור המחברים. גולדברג אהבה ילדים ויותר מכל: האמינה בהם מתוקף היותם יצורים מתפתחים.

עדות לכך ניתן לראות בספריה, שכן דמויות הילדים משתנות תדיר; אלו דמויות עגולות, מעוצבות לעילא, שלעולם לא יהיו בסוף הסיפור כפי שהוצגו בפנינו בתחילתו. השינויים שעוברים ילדי השכונה, כמו גם נסים עצמו, מתקיימים מתוך לימוד של המציאות על גווניה הרבים, ועל אף שלא פעם יש מימד חינוכי בולט לעניין, הוא אינו מבטל את החן הרב וההשפעה הרגשית העצומה שיש לכך על הקוראים.

קריאה אנכרוניסטית של הטקסט שכתבה גולדברג תעלה לא מעט סוגיות חברתיות ותרבותיות מעניינות. אין זה המקום להרחיב בנושא, אך חוקרי יצירתה וודאי ידרשו לכך. פרישת החסות של המספרת על נסים, ילד עני ממוצא מזרחי הגר במעברה, עלולה להיתפס גם כבעלת אופי מתנשא משהו.

הייצוג המזרחי הסטריאוטיפי ניכר לאורך הספר ולצד שמחתנו על כך שנסים ואמו זוכים לחיים נוחים (וייתכן כי גם מאושרים יותר) בזכותו של הדוקטור, לא ניתן להתעלם מהתיאור הבעייתי משהו של האם השחרחורת. אותה אם ניצבת בפתח דירתה החדשה (בה היא נמצאת יותר על תקן של עובדת מאשר דיירת), והיא קורנת ומודה לאלו שהטיבו עמה (הדוקטור ולאה), אשר הצילו אותה ואת בנה והעניקו להם חיים חדשים.

נונסנס חינני

שעשועים רבים מתוארים ב"נסים ונפלאות", ואלו מתוארים לרוב כאשר ברקע נשמעים קולות הטרוניה של המבוגרים, אמירות גזעניות, מעשי בריונות ולעג כלפי נסים וגם כלפי המספרת. גולדברג אינה מציירת אידיליה ילדית. להפך, היא מציגה את המציאות על מורכבותה והפגמים הרבים שבה. ולצד קולות הצחוק ופנטזיית הקרקס המהוללת, ניבטת אלינו דמותה של גולדברג עצמה, הלא היא דודה של שומאיש.

בדידותה של גולדברג אינה נסתרת, כי אם נוכחת כבר מההקדמה לסיפור ומגיעה לשיאה בסיומו. אך

גולדברג, המצטיינת בכתיבה לילדים, משלבת את אפיוני הבדידות באלמנטים הומוריסטים, בטון רך שאינו מאיים. כינוי קורע לב כ"דודה של שומאיש", הופך תחת ידיה לפרי של אי-הבנה ילדית ומשעשת וברמה הפואטית, למעין מונח נונסנס חינני.

במלאת מאה שנה להולדתה (ולטעמי, תמיד עדיף לחגוג את ההולדה ולא את המוות), עוסקים אלפי גופי תרבות, ספרות וחברה ביצירתה, פועלה ודמותה של גולדברג. הפסטיבל הרב-תרבותי הזה מוכיח יותר מכל שחינה של גולדברג לא דעך ויצירותיה עודן מרתקות, מעניינות, נוגעות ורלוונטיות.

יש מי שיאמרו ש"נסים ונפלאות" ארכאי מדי לתקופתנו וכי הילדים דווקא השתנו. שהפייסבוק החליף את משחקי הרחוב והטלוויזיה עקרה את הדמיון. אך זוהי טענת שווא, תירוץ שלא להתמודד עם הכרת טקסטים מורכבים ועשירים לילדים. "נסים ונפלאות" עודנו ספר נפלא ומרגש ולכל מי שיציץ רק לרגע, בטוחני שלא ישכח לעולם את המפגש עם לאה גולדברג, ה"חברה של כולם".