לו הייתי צ'כוב: על ספרה של נמירובסקי
בביוגרפיה המיוחדת שכתבה אירן נמירובסקי על הסופר האהוב עליה, דווקא צ'כוב עצמו הוא שמעיב על הקריאה. הכבוד הרב שהיא חשה כלפיו יוצר נקודות חולשה בטקסט יפה ורב-גוני
כל אלמנט בספר "חיי צ'כוב" שכתבה אירן נמירובסקי, הוא בעל נימה פרוזאית. החל בפרטים ש"מאחורי הקלעים": נמירובסקי כתבה את הספר כשהסתתרה מהנאצים בכפר צרפתי קטן בחבל בורגונדי, וכלה בלשון החמה והמסתלסלת בה היא משתמשת לתיאור חייו של אחד מגדולי סופריה של רוסיה. את החיים, כך מתגלה תחת ידה, בין אם הם עגומים למדי או סוערים עד מאוד, ניתן להעלות על הכתב בפרוזאיות, בקישוטים לשוניים ובקצב מלהיב.
נמירובסקי על צ'כוב. קצב מלהיב (עטיפת הספר)
"חיי צ'כוב", כשמו כן הוא, מתאר את קורותיו של אנטון צ'כוב, שנולד ב-1860 לסוחר עני בעיר טגנרוב, עיר ש:"שהפכה למיותרת...פשטה את הרגל...קודרת וישנונית". נמירובסקי מספרת את סיפורו ואת סיפורה של משפחתו; כיצד עברו למוסקבה אחד אחרי השני בנסיבות משונות ולרוב עגומות, וכיצד החל צ'כוב לכתוב "כדי שיהיה לאבא ואמא מה לאכול" - מימרה שנהג לציין כל חייו. המחברת עוקבת אחר התפתחותו כסופר, כמאהב, כאח ורע, כרופא ונתין החברה הרוסית.
כותרת המשנה של הספר הינה "רומן ביוגרפי". ואכן, אילולא היינו יודעים כי מדובר בצ'כוב הגדול, ניתן היה לקרוא את הספר כרומן בדוי. נמירובסקי אינה מעוניינת לשטוח בפני הקוראים ביוגרפיה טכנוקרטית, יבשה או להפך: סנסציונית, ועל כן היא מתייחסת למושא כתיבתה כפי שהתייחסה לדמויות הבדויות שכתבה: כנפש עדינה, אדם מורכב ומעניין, שיש להציגו בקשת רחבה של צבעים, לנסות לרדת לשורש אישיותו ולתאר ברגישות רבה את תחושותיו וכמיהותיו.
לקרוא מתוך בורות
לעתים, מתחזקת התחושה כי עדיף היה לקרוא את הספר מתוך בורות מוחלטת ופשוט להתענג על השפה העשירה והסיפור המרתק. דווקא צ'כוב עצמו הוא שמעיב במידת מה על הקריאה בספר, שכן לא פעם ניכרת איזו רגשנות יתר, ליריקה מוגזמת או חמלה שאינה ניטרלית מצידה של נמירובסקי. הכבוד הרב שהיא חשה לצ'כוב מכוון את כתיבתה ובנקודות החלשות של הספר, הדבר מנמיך את ההתרשמות מן הטקסט.
אך לרוב (המעיד ללא ספק על הכלל) נמירובסקי כותבת נאמנה ומסורה. היא נאמנה הן לעובדות ביוגרפיות ולהצגת חייו צ'כוב בצורה אמינה, והן לעיצוב הפרוזאי, המעניק לסיפור מעין דחיפה עדינה המזניקה אותו קדימה ושומרת על קצב מוצלח, עומק פסיכולוגי ודרמטיות מענגת. נמירובסקי משלבת בכישרון רב תיאורי רקע מדויקים עם אבחנות ותהיות פרטיות על צ'כוב על התמודדותו עם החיים. קביעותיה אודותיו נובעות מידע מוקדם, אך היא דואגת לשלב גם ציטוטים מתוך מכתבים, שהם בגדר רפליקות מרתקות ומעשירות.
מעניין לחשוב על שתי הדמויות המרכזיות בספר, הלוא הן צ'כוב ונמירובסקי עצמה, בהקשר של נקודת המבט ומקומם בחברה. אנטון צ'כוב נולד וחי ברוסיה והכיר היטב את המעמדות השונים, את חוליי החברה ואף ביקר בחדות את השלטון במדינתו. אך יחד עם זאת, עוד משחר ילדותו, נהג שלא לקחת חלק בפוליטיקה וברוחות המהפכניות בשונה מצעירים רבים בתקופתו. הוא נותר תמיד משקיף מן הצד, המעורה בחברה הרוסית אך לא כפוף לזרועה האימתנית.
כך גם נמירובסקי היהודייה, אשר נולדה באוקראינה והיגרה עם משפחתה לפריז בעקבות המפכה הבולשביקית, הימרה את דתה, כתבה פורטרטים מורכבים ובעייתיים על היהודים והחברה הבורגנית הגבוהה ולבסוף נרצחה בשואה. בדומה לצ'כוב, הכירה היטב את החברה הרוסית, ובספר זה אף היא מתבוננת בה מהצד, ונוכחת כמעין רוח רפאים המסוגלת לתאר בדיוק רב את האבסורד והעליבות, את ההדר והמופלא כאחד. נקודת מבט משותפת זו מאפשרת לקשר בין שני הסופרים הגדולים ולעמוד על האופן בו הם קוראים (וכותבים בעקבות זאת) את הנרטיב המדיני, חברתי ותרבותי של רוסיה.
באקלים מסוכסך
עוד מעניין לעקוב אחר הבחירות של נמירובסקי בספר: על אלו פרטים היא מתעכבת, אלו חלקים היא מדגישה ובאיזה אופן היא משרטטת את דיוקנו של צ'כוב ואת האקלים המסוכסך והבלתי אפשרי של רוסיה. אם נחשוב על כתביו של צ'כוב וניזכר במה שנמירובסקי מכנה "חיוך עצוב", שהפך לסימן ההיכר שלו, לא מפתיע לראות כי הבחירות בספר מונחות מתוך הזדהות עם אותו מאפיין. צ'כוב, שהפליא לתאר קיום מורכב, קשה ועגום בפיוטיות עדינה, בהומור מושחז ובחמלה, מתגלה לנו דרך עיניה של נמירובסקי כהעתק של הספרות שלו.
אין כוונתי רק לתיאורים הקונקרטיים, לתיעוד היבש לכאורה של התנהגותו לאורך השנים. הדבר ניכר במיוחד באופן בו מביטה המחברת על חייו של צ'כוב. ברצינות וקודרות כשיש צורך בכך, אך גם בשעשוע, בקריצה ובעיקר - ברוחב לב.
לא בכדי בחרה לפתוח את הספר בסצנה הבאה, המתארת את אנטון הקטן ואחיו: "ילד קטן ישב על ארגז ובכה בגלל אחיו הבכור שלא רצה להיות חבר שלו. מדוע? הרי הם לא רבו. הוא חזר ואמר בקול רועד, 'תהיה חבר שלי, סאשה.' אבל סאשה הביט בו במבט יהיר וקר. הוא היה מבוגר בחמש שנים מאחיו אנטון, הלך לבית ספר והיה מאוהב".
קטע זה הוא בגדר אבטיפוס ליחסיו של צ'כוב עם אנשים והעולם לאורך כל חייו. רגישותו וחדות
מבטו מביאה אותו לידי תדהמה חוזרת ונשנית, אך גם להיכרות עמוקה עם החיים, על חוסר הצדק שבהם, המורכבות של הנפש האנושית והיעדר היציבות. יחד עם זאת, משרישה אצלנו נמירובסקי את האופן בו היא עצמה מסתכלת על צ'כוב.
כמי שהיה אותו ילד קטן, הבוכה בחוסר אונים אל מול העולם היהיר והקר (שטמונה בו גם התאהבות), אשר על אף שיכול היה להסתכל על כולם במבט יהיר כשגדל, לא עשה זאת מעולם. ענוותו, חריצותו, חוש הביקורת המפותח שלו וגדולת רוחו אלו התכונות שמרתקות ונוגעות בנמירובסקי. לפיכך, אלו גם התכונות שהיא בוחרת להבליט ודרכן היא כותבת את סיפור חייו.
"חיי צ'כוב" נקרא בנשימה אחת. הוא קולח ומעניין, מעציב ומבדר. נמירובסקי מבקשת בכתיבתה להתחקות במידת מה אחר נימת סגנונו של צ'כוב, בעוד היא שומרת על העיצוב הסגנוני הייחודי לה. חשוב לציין כי מתרגם הספר, עמנואל פינטו, היטיב לשמור על סגנונה של נמירובסקי ולחצוב מן השפה העברית יהלומים של ממש. ישנן דרכים רבות לקרוא את הרומן הביוגרפי המיוחד הזה; כל דרך מזמנת חוויה שונה, וכולן תהינה ודאי רצופות ברגעים של עונג.
"חיי צ'כוב", מאת אירן נמירובסקי. תרגום: עמנואל פינטו. הוצאת כתר, 170 עמ'.
