קצרצרים של שירה: אלי בכר

אֲנִי אָסוּף אֶל רֵאוֹתַי.

נָפְלָה כָּאן טָעוּת. רָאִיתִי אֶת גּוּפֵךְ מִתְפַּשֵּׁט בַּחַלּוֹן

וּלְרֶגַע הִתְחָרֵיתִי בִּדְבַשׁ.

כָּל כָּךְ חַם, אֲנִי מִתְנַצֵּל. כַּנִּרְאֶה עִרְבַּבְתִּי כָּאן

רֶגֶשׁ בְּתוֹךְ רֶגֶשׁ.

עַל הַמִּטָּה נוֹפֵל חֲלוֹם מָאֳרָךְ, הֲנִרְדַמְתְּ

אוֹ רְאִיתִיךְ בִּמְאֻנָּךְ.

חָרִיף מְאֹד הָאוֹר

שֶׁלֹּא תָּבִינִי אוֹתִי.

הַיָּדַיִם הָאֵלּוּ יָדַיִם נְסוֹגוֹת.

"הידיים האלה ידיים נסוגות" (צילום: index open)

השיר מתחיל בשורה קצרה והחלטית המשרטטת תמונה חזקה של מופנמות, המתוארת באמצעות המרחב הפְּנימְגוּפי. ומיד מופיעה טרוניה או הסתייגות. ההתכנסות היא טעות מפני שעירום האישה הנגלה בחלון - מבפנים? מבחוץ? - יוצר במשורר מטמורפוזה. התשוקה גורמת לו לחוש במתיקות שאותה הוא מצייר בצירוף היפהפה "ולרגע התחריתי בדבש". מה כאן הטעות, שואל את עצמו הקורא. ההתכנסות או שמא הכניעה לתשוקה?

אולם לא רק מתיקות מציפה את הגבר אלא גם גלי חום (מבפנים? מבחוץ?( וכמו הטרוניה "נפלה כאן טעות" צץ ועולה שוב הסייג: "אני מתנצל". על מה הוא מתנצל? על הצפת גלי התשוקה המתוקים, החמים? ובן רגע, כמתחשב בקורא שאיננו מבין, הוא ממהר להסביר: כנראה שהמשיכה המינית לעירום הגוף נמהלה יתר על המידה באהבה, אולי אף טשטשה אותה.

לכן הוא ממשיך ומתנצל על עירוב רגש ברגש, שהרי רצה לשמור את הדברים בטהרתם, כמו בתמונה האינטימית הבאה של אישה ישנה. התנוחה המודיליאנית מתחזקת כתוצאה מהופעת החרוז, לראשונה בשיר: "על המיטה נופל חלום מְאֹרָךְ, הנרדמת/ או ראיתיך במאונך".

אולי רק עכשיו אנו מבחינים שגם לפני כן הבליט המשורר באמצעות הדמיון הצלילי קישורים בין

מילות-מפתח מתחום התחושות והפנטזיות המיניות כמו השילושים: מתפשט-דבש-רגש או התחריתי-חם-חלום.

סיומו של השיר חוזר אל תחילתו וסוגר מעגל. לאחר שמתוך ההתכנסות והמופנמות הגיחה הארוטיקה הרכה, העדינה, המלטפת, כעת משהו מסנוור את העיניים: עור שהיה לאור, והגבר שב להססנותו. "שלא תביני אותי", במשמעות של "שלא תביני אותי לא נכון" הוא הד שלישי למערך הסייגים של מי שתשוקתו כיסתה, ככל הנראה, על אהבתו: "נפלה כאן טעות" ו"אני מתנצל".

או-אז מגיעה שורת השיר האחרונה, הגופנית. אם בתחילה היה הגבר אסוף אל ריאותיו כעת, במקום להושיט את הידיים ולאחוז ביופי שנגלה לעיניו, במושא התרגשותו ועוררותו המינית, הוא מתאר את חוסר יכולתן של הידיים לנכס את גוף האהובה. ידיים נסוגות הן הצד החיצוני של מי שאסוף אל ריאותיו. זהו מארג הגוּפְנפש שנפתח אך ממהר להיסגר בטרם אסף אל חיקו את אהובתו. רגע ההיפקחות רבת המשׂוּכות אל סבך התשוקה וחוסר היכולת לממש את כמיהותיו המסוערות הם לב-לבו של השיר.

ספר שיריו הראשון של אלי בכר הוא: "קפה שחור וכל הטבק" ("מסדה", 1978). השיר שכאן לקוח מתוך ספרו השני "תור לאהבה" ("עכשיו-סתוית", 1982).