על החיים ועל המאעכר
לא חלפה שעה מפטירתה של אמי, וכבר התקשר אליי אדם שהציע להכין עבורי מודעות אבל, לתלותן, להשיג הנחה בעיתונים היומיים, לתת עצה טובה לקראת הלוויה, לנסות למכור זר פרחים, ואפילו להציע מחיר על הדירה. "שבעה" במבצע
אמא זו אמא, גם כשהיא נפטרת בגיל 96, וגם כשמצבה הבריאותי מכין אותך ליום פקודה. אתה לעולם לא מוכן. הכאב גדול והיגון אופף אותך כאשר זה קורה. הגעתי לביתה של אמי כשעה אחרי פטירתה. הליטוף האחרון, נשיקת הפרידה מלחיה כבר היו מגוף שלא הייתה בו רוח חיים.
לפני שהספקתי להשלים את מה שהיה לי לומר לה, הטלפון צלצל.
"שלום, מדבר יעקב, תנחומים למות אמך. אנחנו מדפיסים מודעות אבל, אתה מעוניין במודעות?"
לרגע התבלבלתי. אני עוד לא יודע איך קוראים לי ואיך מגיבים במצב היתמות החדש שלי, וכבר אני צריך לקבל החלטה עסקית. "תשמע, הגופה עדיין פה, חברה קדישא עוד לא לקחו אותה. תמתין קצת".
"טוב, אם אתה רוצה תתקשר, הנה הטלפון שלי".
לא היה לי עט זמין ולכן רק אמרתי "בסדר, בסדר".
אנשי החברה קדישא הגיעו בתוך זמן קצר ליטול את אמא. אגב, השירות שלהם היה יעיל, אדיב ומאוד מכובד. הם לא הפרידו בין גברים ונשים והיו סבלניים וסובלניים לא רק כלפי המתים אלא גם כלפי החיים.
לא חלפה דקה והטלפון צלצל שנית: "שלום, זה יעקב. מה החלטת?"
באמת שלא היה לי זמן ומשאבים נפשיים אפילו לחשוב על זה, אבל הבנתי שאני צריך לקבל החלטה. חשבתי שבעצם מודעות אבל יעניקו לאמא את הכבוד הראוי לה, שהרי בירושלים היא הייתה ידועה עוד לפני 50 שנה בתור "הגננת עטרה" ומן הסתם יראו את המודעה מוקירי זכרה שאפילו אני לא מכיר וידעו כי נפטרה.
"בסדר, אמרתי לו. "דרך אגב, איך ידעתם שהיא נפטרה? הרי צלצלת אליי לפני שחברה קדישא היו פה?"
"ידענו".
" כמה זה עולה?"
"בוא נראה, נסתדר כבר. איזה גודל מודעה אתה רוצה?"
"הכי קטן. כמה זה עולה?"
"עם 'ביגון קודר' או בלי 'ביגון קודר'?"
"מה?!"
"אתה רוצה שיהיה כתוב "ביגון קודר"?
"שיהיה עם".
התחלתי להכתיב לו את הנוסח. כשהגעתי לשמה של אמי, עטרה, הפסיק אותי:
"לא קוראים לה גם קלרה?"
"כן... כך כתוב בתעודה זהות... מנין אתה....?" הבנתי שכבר אין טעם לשאול. הבחור יודע הכל.
"טוב, זה יעלה לך 1,200 שקל כולל הדבקה. תוך חצי שעה אני אצלך".
הבנתי שאין טעם להתמקח. זה לא הזמן ולא המקום, וכמובן, אין לי את הכוחות הנפשיים לכך.
ובאמת, בתוך חצי שעה הוא הופיע. בחור עבדקן, כיפה גדולה לראשו וצרור מודעות בידיו.
"אני נותן לך שירות מכל הלב. אתה תראה שהמודעות יודבקו באופן מיידי. אתה אולי מעוניין במודעות בעיתונים? יש לי שם קשרים ואני יכול לסדר לך חצי מחיר בעיתונים היומיים"
"תודה תודה. באמת אין צורך"
"אולי אתה מעוניין בזר פרחים להלווייה? רק 850 שקל?"
"לא באמת תודה. אצלנו לא נהוג..."
"טוב. תשמע. אמרתי לך שאצלנו השירות הוא טוב. תרשה לי לתת לך כמה עצות. אני רואה שאתה עיתונאי. מן הסתם יבואו להלוויה גם חילונים. תיקח איתך כמה כיפות, למקרה הצורך".
"תודה, באמת עצה טובה".
"ועוד דבר, כדאי שמישהו, אולי המטפלת, תישאר בבית. יש פורצים וגנבים שעוקבים ויודעים שאנשים הולכים להלוויה".
"כן, נכון. לא רק הפורצים יודעים הכל..."
נפרדנו בברכת תנחומים, והוא עזב כשהצ'ק בידו.
חזרנו מההלוויה. ישבתי על כסא נמוך לקבל את פני הבאים לנחמנו. בתשע בערב הטלפון צלצל.
"שלום, זה יעקב. רציתי לדעת שהכל בסדר וההלוויה
עברה בשלום"
התקשיתי להאמין למשמע תרבות השירות המפותחת של האיש. "תודה לך, באמת תודה על ההתעניינות. כל הכבוד לך".
ואז הגיע הפאנץ' ליין:
"שמע, אולי במקרה אתה רוצה למכור את הדירה שלה? יש לי חבר שמוכן לתת לך מחיר טוב עליה".
לפנייה לכתב/ת 
