מוסר ומיסוי: מדוע עלי לממן אנשים לא חרוצים?

כולנו משלמים. השכירים שביננו בוודאי. חלקנו משלמים ברצון מתוך הבנה שככה בונים חברה מאורגנת וסולידרית. רבים מאיתנו מרגישים שעושקים אותם, ויש כאלה שמעלימים, ואולי אפילו גונבים. כל אחד והיחס שלו למס הכנסה.

בטור הזה אני רוצה להציג את הפילוסוף המנוח, רוברט נוזיק. נוזיק, פילוסוף יהודי-אמריקני, נולד בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת ונפטר ב-2002. הוא חשב שמס הכנסה לא לגיטימי ולא מוסרי.

על מס הכנסה

נוזיק שייך לזרם הפילוסופי-כלכלי שמכונה ליברטריאניזם. דיברנו על זה באחד הטורים ולא ניכנס לעומק העניין כאן. בקצרה, הליברטריאטנים שואפים לחופש מקסימלי לאזרח המדינה ולהפחתה משמעותית של מקום שהמדינה תופסת בחיים שלנו.

מה שצריכה מדינה טובה לעשות כדי להיות טובה יותר הוא לעשות כמה שפחות. והנה, אחד מהדברים שמטרידים כל ליברטריאניסט טוב הוא מס הכנסה.

נסביר. מס הכנסה מושתת על עקרון של חלוקה חוזרת של ההכנסות. זה פשוט ומוכר לכולנו. נולדנו לתוך זה, אבל זה לא אומר שזה צודק או מובן מאליו.

בהנחה שיש שני אזרחים במדינה; האחד מרוויח 5,000 שקלים והשני מרוויח 20,000 שקלים. הראשון ישלם למדינה מס בשווי של 1,000 שקלים (אני כמובן סתם זורק מספרים) והשני ישלם 5,000 שקלים. את 6,000 השקלים שצברה המדינה היא תחלק לנו בחזרה באמצעות שירותים שהיא נותנת. היא תבטיח את בטחוננו, תבנה כבישים, תניח צינורות ביוב, תפתח לנו גני ילדים ועוד.

בעצם, אני מדבר כאן על מה שמכונה מס הכנסה פרוגרסיבי; כל אחד משלם לפי יכולתו. העשירים משלמים יותר מהעניים, אבל, מבחינת המדינה, הם זוכים פחות או יותר לאותם שירותים. בעצם, העשירים תומכים בעניים.

אז מה הבעיה כאן?

אדם כמו נוזיק יגיד שהמדינה מכניסה יד לכיס שלי, ובעצם פוגעת בחופש שלי לעשות בכסף שלי מה שבא לי. הוא חושב שלמדינה אין שום זכות מוסרית לקחת מהכסף שלי ולממן בו צרכים של מישהו אחר.

יגיד ליברטריאניסט: אני אדם חופשי. הרכוש שלי שייך לי, כי הוא תוצר הכשרונות שלי, או שקיבלתי אותו בירושה מאדם שעשה אותו בזכות הכשרונות שלו, ולכן אני לא חייב שום דבר לאף אחד. ובעיקר, אני לא רוצה שהמדינה תחייב אותי להשתתף במימון אנשים אחרים. למשל, אנשים שאין להם כשרונות כמו שלי, שאינם חרוצים כמוני, או סתם כאלה שלא זכו למזל שאני זכיתי לו.

על כשרונות וזכות

הטיעון הזה שקושר בין כשרונות לזכות על רכוש הוא טיעונו של הפילוסוף ג'ון לוק. לוק (שהוא אחד מהוגי הדעות של הקפיטליזם) יוצא מתוך נקודת הנחה שאומרת ש"אני שייך לעצמי". די סביר, לא?

ומכאן נובע שגם הכשרונות שלי וגם היכולות שלי שיכות לי. ואם זה כך, הרי כל מה שאני מוצא - ונניח שאינו שייך למישהו אחר = ומעבד בעזרת הכשרונות שלי הוא שלי בזכות ולא בחסד.

בימינו זה לא כל כך פשוט למצוא משהו שלא שייך לאף אחד. זה מתאים יותר לחלוצים שרכבו מערבה בארצות הברית, מצאו קרקעות ריקות (האינדיאנים לא נחשבו כבני אדם לגיטימיים), עיבדו אותן והן הפכו לשלהם.

בימינו אפשר לדבר על אדם שגילה בכוח כשרונותיו הזדמנות עיסקית ועשה בעזרתה ובעזרת חוכמתו והמרץ שלו כסף. לוק יגיד שהכסף שלו הגיע באופן טבעי. נוזיק מקבל את ההנחות של לוק, אבל הוא מגייס לעזרתו תותח גדול נוסף; עימנואל קאנט.

קאנט

עמנואל קאנט (Kant ולא כמו הסיגריות Kent) חי במאה ה-18 בעיר קוניגסברג במזרח פרוסיה. הוא נחשב לאחד מגדולי ההוגים בתולדות הפילוסופיה בזכות ספריו "ביקורת התבונה הטהורה (לא לקרוא בלי הדרכה! שבירת שיניים!) ו"הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות" (אפשר לקרוא, אבל השפה מסורבלת והתרגום מיושן).

המטרה כאן היא לא ללמד את קאנט. זה גדול עלי בטור כזה. אבל בכל זאת שתי מילים; קאנט אחראי למהפכה פילוסופית מאוד משמעותית בתחום שנקרא מטפיזיקה (ויש ספר של פרופסור הוגו ברגמן בשם "קאנט" שמסביר את זה יפה), אבל תרומה נוספת חשובה שרלבנטית לנו, היא התרומה שלו לפילוסופיה של המוסר.

קאנט יצר תורת מוסר מורכבת שמתבססת על העובדה שאנחנו יצורים תבוניים. בסופו של תהליך מחשבתי הוא מגיע למעין נוסחה שאותה צריך להפעיל כל אדם שרוצה להיות מוסרי. לנוסחה הזו, שאמורה להגיד לנו אם המעשה שאנחנו עושים הוא מוסרי או לא, הוא קורא בשם "הציווי המוחלט" או "הצו הקטגורי".

לציווי המוחלט של קאנט יש כמה נוסחים וכאן נדבר על נוסח "האדם כתכלית". קאנט כותב, ואני משתמש בתרגום לעברית בהוצאת מגנס הוותיקה:  "עשה פעולתך כך שהאנושות, הן שבך והן שבכל איש אחר, תשמש לך לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד".

נסביר. היחסים שלנו עם בני אדם אחרים, אומר לנו קאנט דבר אינטואיטיבי, מאופיינת בדרך כלל בשימוש הדדי. "היעזרות הדדית" נגיד בלשון עדינה יותר. בני אדם הם אמצעים בידי אנשים אחרים כדי להשיג דברים.

אני, למשל, משמש כאמצעי עבורכם, כדי להעשיר את הרקע הכלכלי-פוליטי שלכם. הירקן שלי הוא אמצעי עבורי כדי להשיג ירקות, והסטודנטים שלי הם אמצעי בשבילי כדי להתפרנס וגם כדי למלא את הצורך שלי שישמעו מה שיש לי להגיד.

עד כאן הכל בסדר. זה טבעי. ככה בנויה חברה בכלל וחברה מודרנית מורכבת ואדירת מימדים בפרט. אני לא חושב שאפשר אחרת.

אבל קאנט אומר שכדי להיות מוסרי זה לא מספיק. מוסריות היא ההכרה שכל בן אדם אחר הוא לא רק אמצעי לשימושי אלא הוא גם כמוני; מישהו בשביל עצמו. מישהו שלא נוצר רק לשימוש של מישהו אחר, אלא מישהו שקיים בזכות עצמו ולמען עצמו. תכלית כשלעצמה.

רוצה להיות מוסרי? שואל קאנט. ברור שאתה נעזר באנשים. ברור שאתה משתמש בהם, אבל לא רק. אל תשכח שהם בני אדם כמוך ונהג בהם בהתאם לכך.

אחת הדוגמאות שקאנט נותן היא הדוגמה של האיסור להבטיח הבטחת שווא, כלומר להבטיח ולדעת שלא תוכל לקיים. כשאתה מבטיח למישהו הבטחה שקרית כדי לקבל ממנו משהו (למשל הלוואה), אתה פשוט משתמש בו. במצח נחושה. וזה לא מוסרי.

ואיך זה קשור למס הכנסה?

נוזיק, הפילוסוף הראשון שהזכרנו, משתמש בנוסחה של קאנט (הציווי המוחלט, קוראים לה) כדי להראות שמס הכנסה הוא לא מוסרי. אומר לנו נוזיק דבר כזה: נניח שאדם מרוויח 20,000 שקלים ברוטו בחודש. זה אומר שהוא מרוויח 5,000 שקלים בשבוע.

עכשיו, נניח שהוא נאלץ לשלם לקופת המדינה, ובעקיפין לאנשים אחרים, 5,000 ש"ח מסים, זה בעצם אומר ששבוע שלם הוא עובד עבור אנשים אחרים, ובעצם זה אומר שאנשים אחרים, אנונימיים במקרה של מס הכנסה, משתמשים בו כאמצעי בלבד, כדי להיטיב את התנאים שלהם.

במילים אחרות, משתמשים בו כדי לפרנס אנשים אחרים. הוא עובד בשביל אחרים בניגוד לרצונו. הוא כלי עבור הפרנסה שלהם. וזה לא מוסרי. אז מה? לא לשלם יותר מס הכנסה? באמת המס הוא לא מוסרי? נוזיק חושב שלא. אחרים חושבים שכן.

קאנט פילוסוף משמעותי ואני רוצה להיעזר בו בשבועות הבאים. דבר ראשון, ארצה להראות למה כן צריך לשלם מס הכנסה לפי קאנט (כן, אראה את ההיפך ממה שהראתי כאן) ודבר שני נבחן עולם חלופי לעולם האנוכי של אדם סמית, אבי הכלכלה המודרנית. כאמור, בשבועות הבאים.

ד"ר אושי שהם-קראוס הוא סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף - על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ynet כלכלה