כשלא זוכרים את התקיפה המינית: לספר או לא?

בית המשפט המחוזי בירושלים גזר היום (ה') חמש שנות מאסר בפועל על משה ישועה, שהועסק כאח בחדר ניתוח בבית החולים שערי צדק בירושלים, והורשע באונס ומעשים מגונים בחולות. הוא תקף מינית את הנשים בעת שהיו מחוסרות הכרה ובתהליכי התעוררות, לאחר שהורדמו לצורך ניתוח. ישועה נעצר רק לאחר שאנשי צוות בבית החולים היו עדים למעשיו, שכן הנשים המורדמות לא ידעו שהותקפו.

לאור ההשלכות הקשות והעובדה שחיי נפגעות תקיפה מינית משתנים ללא היכר, תוהים אנשי מקצוע האם במקרה כמו אלה שנחשפו בסיפורו של ישועה מוטב לא לספר לנפגעות על שאירע להן. יש ביניהם מי שחושבים שבמקרים מסוימים, האי-ידיעה היא התרופה הטובה ביותר.

"לעתים עדיף באמת שנשים לא תדענה, כי סיכוי הריפוי והיכולת להבטיח שאשה שעברה תקיפה מינית לתגיע למצב שבו היא תנהל חיים עצמאיים נורמליים נתון בסימן שאלה גדול", אומרת סמדר למברג, מומחית לטיפול בנשים ומנהלת "מב"ט נשי" - קהילה טיפולית שיקומית אחרי גמילה מחומרים פסיכואקטיביים לנשים בלבד. עם זאת, היא מדגישה: "הלוואי שהייתה לזה תשובה אחת". לדבריה, מדובר בסוגייה סבוכה שעולה גם במקרים של פגיעה מינית באדם, שאירעה כשהוא היה ילד ושאינו זוכר את המקרה.

למברג מסבירה כי ההכרעה בהתלבטות אם לספר לנפגע או נפגעת התקיפה על שאירע להם מתקבלת לרוב לפי בחינת ההשלכות האפשריות על העתיד. לדבריה, אם במטופלת מתעורר חשד שדבר מה קרה לה, עדיף לספר לה את האמת, משום שעדיפה ידיעה ברורה על פני שקיעה בתהיות ובאי-ודאות.

אם לעומת זאת הן אינן מודעות כלל לכך שהותקפו מינית, לטענת למברג "עדיף לא לספר להן בכלל. כך תחושת הניצול והשימוש לרעה בגופן לא נודעת להן, והתגובות הנפשיות האיומות שמלוות נפגעות לכל החיים, אלה שכל הטיפולים הכי טובים שיש לא מספיקות מולן, נחסכות מהן".

הקורבן שוכח, הגוף זוכר

על הפגיעה הקשה בחייהן של מי שהותקפו מינית למדה למברג במהלך יותר מעשר שנים של טיפול בנשים המכורות לחומרים שונים במרכז שהיא מנהלת. "כמעט כל הנשים שמתמכרות לסמים או אלכוהול הידרדרו לזה בשל טראומה מינית שעברו כנערות או כילדות", תיארה את ההשלכות.

גם ד"ר סבטלנה גרישין, פסיכיאטרית בכירה בבית החולים בני-ציון בחיפה, סבורה כי לעיתים אי-ידיעה עדיפה בעת טיפול. "לא תמיד הכחשה או אי ידיעה הם דבר שלילי, אנחנו לא תמיד אומרים שצריך לספר, אבל מנגד, ברגע שמשהו מתחיל לצאת, צריך לתת לו מקום". לדבריה, "זה תקף בנוגע למי שלא יודעת או מי שלא זוכרת, אבל כל מקרה לגופו".

על המקרה המדובר בבית החולים שערי צדק, אמרה גרישין: "אני לא יודעת באיזה מצב של תרדמת היו אותן מותקפות.

יש הרבה מותקפות שלא ממש זוכרות מה קרה, אבל זה מתבטא אצלן בסיוטים או חלומות, ואם זה יוצא, אז אין ברירה אלא לטפל". גם היא מזכירה את מי שהותקפו מינית בילדותם: "בתת-הכרה צפים אצלם לפעים דברים, והם לא יודעים מה התגובות הלא מודעות שלהם. רק בעת טיפול הסימנים עולים".

גרישין, מומחית לטיפול בנשים עם תחלואה כפולה והתמכרות ולשיקום נשים במעגל הזנות, אומרת כי הסוגייה מעניינת משום שגם אם לעתים האדם אינו זוכר את התקיפה, הגוף זוכר. "אם הגוף אכן זוכר, אז יש נזק בכל אופן. הסימנים לתקיפה מגיעים לפעמים לא רק בחלומות, אלא גם בתגובות כמו התכווצות או חנק. בסוגייה כזו נשאלת השאלה מה נפגע אצל הקורבן ומה הזיכרון שלו מהמקרה".