התנועה משחררת: "שדה 21" של להקת בת שבע
העבודה החדשה של אוהד נהרין ורקדני בת שבע, שהוצגה בבכורה עולמית בפסטיבל ישראל, היא חוויה משחררת של רגשות סותרים שפותחת מרחבים שלמים של אסוציאציות
אחד-אחד הם נכנסים אל המרחב הלבן הנקי שמקיף ותוחם את הבמה הגדולה ויוצאים ממנו. על הקיר האחורי, שגובהו מחצית מגובה הבמה, ירצדו בזה אחר זה מספרי השדות וכמו שהופיעו, כך ייעלמו. מה אומר המעבר בין שדה לשדה? לא בטוח. יש לו משמעות? לא בטוח. אולי את ציר הזמן שעליו אתה נע והתנועה מתמדת, עקשנית, מתמסרת, לכאורה בעלת חיים משלה אבל בשליטה גמורה.
- עוד עדכונים וביקורות מחכים לכם בעמוד הפייסבוק שלנו
חלקו הפותח של המופע מורכב לכאורה רק מקטעי סולו קצרים של רקדנים ורקדניות. הם נכנסים, זוהרים לרגע ויוצאים מהבמה. בוהקים בכוחניות הפגיעה שלהם. בין שתי נקודות הקיצון האלה מתלבטת התנועה בין חזק, מקוטע וקצוב לבין ארוך, מתמשך, מתענג. קטעי הסולו שמהווים, בין אם ירצו או לא, הצגת תכלית לשפת הגאגא של נהרין, מציגים את אחד מהרכבי הלהקה הטובים של בת שבע.
אולי זה המינון המדויק כל כך בין רקדנים שהולכים עם נהרין דרך ארוכה לבין רקדנים חדשים שהזרימו לתוך הקיים את שלהם אבל כבר הצליחו להטמיע בתוכם את שפתו של הכוריאוגרף. הם חזקים, מתוחים עד קצה גבול היכולת, מכווננים כמו כלי נגינה בתזמורת אגדית, מדויקים להפליא וזה יפה כמו חלום.
"שדה 21". ואולי יש כאן סיפור (צילום: גדי דגון)
בשדה 2 התנועה נעשית מגרדת, אגרסיבית, מהירה וכל העת אותו זמזום מתעקש ברקע. הוא לא מפריע, אבל הוא שם כמו רעש לבן. ומתוך הפרטים הנבדלים זה מזה מתחברים להם שני גופים לריקוד משותף שאינו משותף. כל אחד בשלו וכאילו ביחד. האם תנועה ביחד היא בהכרח דיאלוג? לא בטוח. ובכל זאת פתאום חיבור וגוף מול גוף, גוף בתוך גוף, גוף לצד גוף. ופתאום, קבוצה של פרטים דומים-שונים שמצוירת על קנבס לבן גדול.
ובשדה 3, בלי שום הקדמה, חושפת הרקדנית הנפלאה עדי זלטין את מנגנון התנועה. מול הקהל היא עומדת ויורה רצף של מספרים חסרי פשר לכאורה בזה אחר זה. לוקח זמן להבין שכל מספר הוא קוד תנועתי שמפעיל את הקבוצה. משחקים עדינים של תאורה שופכים על הבד הלבן שתוחם את הבמה אור צהבהב חמים, אור תכלכל מקפיא, אור ירוק של חלום ועוד כהנה וכהנה. ביחד עם פסקול המוזיקה הנהדר שרקח האלטר אגו של נהרין, מקסים וואראט, נע הצופה בין מצב רוח למצב רוח וזה עובד כמו שעון שמתקתק לו בפנים.
הסדר המופתי שמסתיר הכאוס
רקדניות מהדסות על קצות אצבעותיהן יוצאות מהבמה, שונית אלמוגים רוחשת של גופות צמודים זה לזה מציפה ברגש ויש גבר ואשה ביחד-לבד ומעגל של רוקדים שהולך ומתרחב והאור החם שמציף שמבקיע את המעגל שמשאיר אחריו רקדנית אחת, בודדת, שמציירת בכף רגל חשופה מעגל. וזה יפה בלי סוף. וזה איטי עד אין קץ. ובתוך הכאוס המאורגן הזה, יש סדר מופתי.
וכך עוברים בין שדה לשדה, בין תחושה לתחושה, בין עולם של יחיד לעולם של יחיד-דומה-אחר ולעולם של ביחד מהונדס. גברים בשמלות ערב שחורות שוברים את מכובדותו של בגד בתנועה שמתעלמת ממשמעויותיו החברתיות העודפות. נשים שמתנועעות בגרוב שמכתיבה להן המוזיקה, פורטות על גיטרות דמיוניות. התנועה גדלה וגדלה והופכת למאיימת, אגרסיבית. גם מחיאות כפיים לקצבה של מוזיקה מלודית שנשמעת ברקע, גדלות וגדלות עד כדי איום ואומרות משהו על גלגולה של תנועה ועל הטון שעושה את המוזיקה.
וישנו זה שפונה אל הקהל ומספר את סיפורו בשפה לא מובנת, כמו מרמז שהמילים לא חשובות. וישנה קבוצת הגברים שבאחווה גברית מפרקת באיטיות
מתמשכת ולצלילי מוזיקה קלאסית מרחיבת לב, צעדי סירטאקי ואז באחת מרעימים ביחד כאילו היו חטיבת לוחמי סיירת ולכל אורך הזמן מפרכסת למרגלותיהם רקדנית אחת אשר שכובה על גבה.
בסופו של יום, "שדה 21" היא עבודה רוויית הפתעות שמשאירה את הצופה עם תחושה עמומה של חופש וחוויה משחררת של רגשות סותרים. נהרין מתרחק מהיאחזות בנרטיב סיפורי מובהק או בהסברים מפורשים לכוונותיו, הן בתנועה והן במילים.
זה לא אומר שהוא לא מספר סיפור. בכל תנועה ובכל סצנה, בבחירות המוזיקליות, בתפאורה ובתאורה, בבגדי הרקדנים, הוא מפזר מפתחות שפותחים מרחבים שלמים של אסוציאציות. מכאן ואילך, זה בעיני המתבונן. בתוך המכלול שרקחו נהרין ורקדניו בהומור וברכות יוצאי דופן, הם מציעים לנו פשוט לשחרר.
