זרות היא לפעמים חירות

למי קראתם זר?

אספנו כסף, תרמנו, בנינו, הקרבנו, חגגנו. ופתאום – כאילו לא די בכך שאסור לנו להתקרב אל

הבית שאנחנו בנינו – קוראים לנו זרים. "הזר הַקָּרֵב" הוא תיאור מתוח. הקרוב כבר אינו זר. הַקָּרֵב נמצא בדרך, משתוקק לבטל את הזרות, והתורה לא מאפשרת – מזהירה ומזכירה: "זר". המקדש, אותו בנינו לאלוהים על מנת שישכון בתוכנו, מייצר היררכיות, ועל כן – זרות. בנינו משכן, ופתאום רוב בני ישראל הם זרים. למה לא סיפרו לנו על זה קודם? פחדו שנסרב לבנות את המשכן? שנסרב לתרום לו את מירב כספנו? למה רק עכשיו? למה העונש על ההתקרבות כל כך חמור? ולמה לקרוא לקרובי משפחה "זרים"?

העולם הכהני לא אוהב זרים

ולכן הוא מייצר אותם. בספר ויקרא (י', א'-ב') מסופר על נדב ואביהו הכהנים שלקחו: "אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'". שוב קירבה וזרות משמשים בערבוביה, אבל הפולחן הכהני לא אוהב מורכבויות וכפלי משמעות. קרוב הוא קרוב הוא קרוב, והזרויות כולן מוקרבות לאלהים.

מעלות בסולם הזרוּת

אגדה מפורסמת מספרת על אדם לא יהודי שרצה להתגייר, והציג את משאלתו לפני שמאי ולפני הלל. האתגר הגדול שהציב אותו גוי לפני החכמים, היה שהוא לא רצה "סתם" להתגייר, הוא רצה לנצח את כל האחרויות של העולם היהודי. הוא רצה להיות היהודי הכי קרוב לאלהים, הוא רצה להיות כהן גדול. במהלך האגדה נראה כי הקביעה: "הזר הקרב יומת" יוצרת אצל הגוי דווקא את האפשרות לביטול של הזרות (בבלי, שבת לא עמוד א):

"מעשה בנוכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר (שמות כ"ח): "ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד". אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול.

"בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל – גייר אותו. אמר לו: כלום מעמידים מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות? לך למוד טכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיוון שהגיע (במדבר א'): "והזר הקרב יומת", אמר לו (הגר להלל): מקרא זה על מי נאמר? אמר לו: אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר קל וחומר בעצמו: ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם (שמות ד'): 'בני בכרי ישראל' - כתיב עליהם 'והזר הקרב יומת', גר הקל שבא במקלו ובתרמילו - על אחת כמה וכמה.

הסקרנות והזרות

האגדה עוסקת בהיררכיות של הזרות. ראשיתה בגוי שעובר מאחורי בית המדרש, ומקשיב לאדם הנמצא בבית המדרש וקורא בתורה. אם הגוי היה תופס את עצמו כזר מוחלט, הוא לא היה מסתובב בסביבת בית המדרש, ובוודאי שלא היה מתאמץ להקשיב למתרחש בתוכו. הסקרנות היא כלי ראשון לביטול הזרות. אבל הסקרנות גם מכוננת את הזרות. אם הגוי לא היה סקרן ביחס ליהודים, אם היהודים לא היו סקרנים ביחס לגויים - הם לא היו מגדירים זה את זה כ"זרים". זר הוא אדם שאני מתעניינת בו, ונבהלת מהקרבה שלי אליו. הסקרנות מחוללת את הזרות, ומאפשרת את ביטולה.

להצחיק את הלל ושמאי

הגוי מבקש להיות כהן גדול, והוא מפנה בקשה זו להלל ושמאי, גדולי החכמים בזמנו. האם הוא תם או מעמיד פנים? ראשי הפירמידה הלמדנית אינם ראשי הפירמידה היחידה בעולם היהודי. יש הרבה פירמידות בתוך הקהילה, יש הרבה היררכיות, הלל ושמאי זכו באחת ורק באחת. בבית המקדש מובילים הכהנים. האם הגר זורה מלח על פצעי המעמד הלמדני של תקופת הבית? האם תפקידו להוציא לאור את הכאב של הלמדנים על כך שהם מודרים מפסגת העבודה הדתית בקהילתם? על כך החכמים לא מדברים איתו. שמאי שומע את הבקשה ודוחף אותו, והלל שולח אותו לעשות שיעורי בית.

השבת אנחנו בשיעור של הלל

הלל שולח את הגוי ללמוד תורה, לעבור על ספרי שמות וויקרא, לראות את בגדי הפאר של הכהנים ואת המעמד הנוצץ שמקנה להם הפולחן, ואז, בפסגת העבודה הכהנית, לקרוא את הקביעה המשולשת: "הזר הקרב יומת" ולחזור לאחור. לקבל על עצמו באהבה את מעמד הזר, וכך, רק כך, להפוך לחלק מהקהילה.

להיות חלק, פירושו לקבל את ההדרה של עצמך

הגר דן קל וחומר על עצמו: אם להלל, היהודי, לא נותנים להיות כהן גדול - איך אעז אני, גוי מתגייר, לבקש לעצמי מעמד זה?! הגוי מבטל את האחרוּת שלו בכך שהוא מקבל אותה. פרדוכסלי? אולי, אבל כולנו חיים בפרדוכסים שכאלה. רוצים דוגמה? אישה יכולה להיות חלק מהקהילה המסורתית רק אם היא מוכנה לקבל על עצמה את תפקיד ה"אחרת" ואת מעמדה הנחות. אישה שתדרוש לבטל את זרותה ביחס לגברים, ולחיות בקהילה בשוויון מלא – תודר מהקהילה.

אז מה לימד הלל את הגר?

לכאורה, הלל לימד את הגר להרכין ראש בפני כהני המקדש וחוקיהם. הוא לימד אותו לקבל את ההיררכיה באהבה ובהבנה, וכך להתמקם בתוך הקהילה (אבל רק במקום המוקצה לו). אולם ייתכן שיש קריאה חתרנית יותר של אגדה זו. בקריאה חתרנית נוכל לטעון שכאשר הלל שולח את הגר ללמוד תורה, על מנת לגלות את עליונות המעמד הכהני - הוא גם שולח אותו אל זרועות המעמד הלמדני. הלל לא אומר לגר: הכהנים עליונים, אלא שולח אותו שוב לבית המדרש.

ובבית המדרש של הטוקבקים

א. אני מחליפה חברת אינטרנט, ובקרוב ממש כנראה שאוכל לקרוא טוקבקים בכל שעה שאחפוץ

ובלי תקלות (רק תגידו לבזק שכבר יתאמו טכנאי...)