"תיאטרון לילדים צריך לוותר על הדידקטיות"
רוני פינקוביץ' ניהל את תיאטרון חיפה וביים שלאגרים בתיאטרון הרפרטוארי, אבל דווקא בתיאטרון המדיטק הוא מצא נחמה. בימים אלה הוא מציג את היבול הראשון שלו בתפקיד במסגרת פסטיבל ישראל לילדים ומחכה להתנגשות עם המציאות
באוקטובר האחרון נכנס הבמאי רוני פינקוביץ' בשערי המדיטק כמנהלו האמנותי. פינקוביץ', שביים את "מקס ומוריץ", הפקה אופראית מקסימה לילדים שפתחה לפני כשבע שנים את שערי המדיטק, דיבר עם מינויו במושגים של שליחות. "אני רואה בתיאטרון לאנשים צעירים משהו שיכול לשנות חיים, הוא שינה את חיי", אמר אז.
ההפקה ההיא סימנה מבלי דעת כיוון ודרך שהפכו את המדיטק בהמשך למרכז תרבות לילדים שאין עוד כדוגמתו בישראל. פינקוביץ' מעולם לא התבייש מיומרות וגם עם מינויו, היה ברור שאין לו כוונה להסתפק בקיים. בימים אלה הוא משיק במסגרת פסטיבל ישראל לילדים תוכנית רפרטוארית שכל כולה מעשה ידיו ומודה: "זהו המבחן הראשון שלי מול המציאות".
שיתוף הפעולה בין פסטיבל ישראל למדיטק אינו חדש ובמסגרתו כולם, לכאורה, יוצאים מורווחים. פסטיבל ישראל מתעשר בתוכן ובקהל צעיר. המדיטק זוכה במטרייה תקציבית ובפלטפורמה לחשיפת עונת התיאטרון הקרובה שלו.
"נסיך צפרדע". בין ההפקות בפסטיבל (צילום: יוסי צבקר)
"הפעילות במדיטק מתפרשת על פני כל השנה ובמהלכה יש נקודות שיא כמו המרתונים בקיץ, שבהם נקבע גורל ההצגות על ידי נציגי סלי התרבות והרכזים המקומיים", אומר פיננקוביץ'. "יש כמובן הצגות בשבתות ובחגים למנויי המדיטק וברחבי הארץ ואנחנו מחפשים תמיד הזדמנויות לייצר אירועים או להצטרף לפלטפורמות קיימות. פסטיבל ישראל הוא מטרייה במובן זה. כיוון שהוא מתקיים באביב, זו הזדמנות לחשיפה. השנה אנחנו מציגים חמש הפקות לכל הגילאים ומבחינתנו זה Tour De Force שמציע לקהל מבחר עשיר".
בניגוד לשנה שעברה, שהציעה מבחר עשיר של הפקות מחו"ל, הפעם יארח פסטיבל ישראל לילדים רק קבוצה אחת של תיאטרון מצ'ילה. "זה נכון שהכוונה היתה להפוך את האירוע לפסטיבל בינלאומי. השנה זה לא הסתייע ואני מצר על כך. שיתופי הפעולה עם חו"ל היו בידי פסטיבל ישראל ואיכשהו זה לא קרה. יכול להיות שאובייקטיבית זה לא פשוט".
בניגוד לשנים קודמות, הפעם החליטו בפסטיבל ישראל לוותר בשלב מאוחר על שותפות בהפקות נבחרות במסגרת ההיצע לילדים ולנוער. "זה נכון שדובר על
אז מה יש לנו בפסטיבל ישראל לילדים השנה?
"יש את 'דודי שמחה', הפקה של אלית ובר שהיא מתנה. יש את 'נסיך צפרדע' של אילן סביר שמיועדת לגילאים קטנים. זו אגדה אפלולית, מאוד לא מתוקה עם ערכים ויזואליים נפלאים. יש את 'נחמן' שביימתי שמכוונת לכיתות א'-ד' ואת 'הקוסם מארץ עוץ', קופרודוקציה עם בית ליסין לכל המשפחה. ויש את 'הנער מסביליה' שמיועדת ליותר גדולים. השלל הזה מציג במידה רבה את תפיסת עולמי בנוגע לתיאטרון הילדים ואחרי חצי שנה שאני לומד את המערכת, הגיע הזמן להיפגש עם המציאות".
מה זאת אומרת?
"נכנסתי לתפקיד על טיקט מוצהר של עשייה תיאטרונית איכותית לילדים שלא הולכת לשרת יותר מדי אדונים אלא לקיים אג'נדה שלפיה תוכן, צורה, מילה, צליל, צבע ומרקם מתחברים לחוויה אחת ולא הופכים לאיזה 'שיעור מולחן' שמטרתו לספק רק צרכים לימודיים. אין לי כוונה להתפשר בעניין. יכול להיות שעוד שנה, כשהקופה תעיר אותי, אתפכח. יכול להיות שהמצב האובייקטיבי לא יאפשר לי להמשיך בדרכי ואז אצטרך להחליט אם להתכופף או לעזוב.
"הפסטיבל הוא הזדמנות מצוינת לבדוק את הבחירות שלי מול ילדים נטו, בלי הפרעות, כי אחריו גורל ההצגות ייקבע על ידי מתווכים. זו אקדמיה לא מוכתרת לתיאטרון, נייר לקמוס לכוונות שלי מול קהל חופשי. זה מאפשר לי פלורליזם תרבותי ולכן סוג ההצגות שנחשוף בו אינו הכי טבעי לשוק הקיים".
פינקוביץ' מתכוון בין היתר לגבות שהורמו כשבחר לביים את ההצגה "נחמן" שכתב עוזי בן כנען. לדבריו במחזה יש משהו מהאנרכיסטי והפסיכדלי שהיה בכותבו. "עלילת ההצגה קוהרנטית פחות או יותר כמו 'צוללת צהובה' של הביטלס כי גם בעוזי היה משהו מאד ילדי, והמחזה נובע מתוך קו מחשבה של ילד", הוא אומר. "זה לא החומר השגור. בואי נאמר שהמחזה הזה אמנם מבוסס על הביוגרפיה של ביאליק, אבל אי אפשר ללמוד על חיי המשורר מההצגה".
זה הולך עם החרדה שלך מדידקטיות?
"מה שמניע אותי זה לא אנטי לדידקטיות. יש פה אלטרנטיבה לקיים שהיא אמנותית פר סה. עוזי לא חשב לכתוב מחזה על תולדות ביאליק אלא השתמש בו כדי לכתוב את עצמו. אני לא בחרתי במחזה כי מלמדים את ביאליק בבית ספר אלא כי דרך המחזה של עוזי, אני מביים את הסיפור שלי. הילד במחזה מתמודד עם מציאות קשה אז הוא בורח לעולם פנימי. אצל ביאליק זה התבטא בכתיבת שירים. במקרה שלי, זה היה בלא להוריד את התחפושות מפורים כל השנה".
היית מתחפש כל השנה?
"כן. הייתי אוגר תחפושות. לפעמים נאלצתי ללבוש בגדים קצרים מדי כי הדרך היחידה למנוע ממני להתחפש בפסח לאינדיאני מפורים, היתה לא להרחיב לי את הבגדים. אז נדחקתי פנימה. מצא חן בעיני הקונספט של מסיכה, תלבושות ואיפור. לא יכולתי לוותר על זה כשפורים נגמר. התחפושת הכתיבה לי חלל ועם התחפושת של טרזן שלבשתי כל האביב ביליתי על העצים. כשהייתי שוטר, עצרתי את התנועה ברחוב. זה מילא את חיי. הסביבה חשבה שאני לא בסדר, אבל אני הרגשתי שמצאתי את הדבר שלי".
"אלה המורים והגדולים שלא מבינים"
את הגרסה הקודמת של "נחמן" בבימויו של ישראל גוריון, שחקן ובמאי נערץ על ידי פינקוביץ', הוא לא ראה. "בשנות השמונים הייתי בפינגווין, לא בהצגות ילדים", הוא צוחק. פינקוביץ' פנה לגוריון על מנת שיעלה הפקה חדשה של המחזה בבימויו, אבל לוחות הזמנים לא תאמו והוא ביים את ההצגה בעצמו. "אני שמח על כך כי המפגש הראשוני של ההצגה עם קהל הוכיח שאפשר לוותר על הסברה. הם מבינים את ההקשרים גם כשמדובר בתוכן מופשט. ילדים יודעים מה שאנחנו שכחנו. אלה המורים והגדולים שלא תמיד מבינים".כמו למשל?
"אבא של ביאליק מת כשהיה בן שש. הוא עבר לחיות עם סבו, שהיה איש קשה. היתה התלבטות גדולה איך להתמודד עם מות האב מבחינה בימתית. אני איבדתי את אבי בגיל 16 והדבר שזכור לי כקשה מכול היה לומר בקול: 'אבא שלי מת'. להגיד זה להפוך לעובדה. בהצגה, ביאליק הילד אומר המון פעמים 'אבא שלי מת'. הוא לועס את המילים, חוזר עליהן עד שנופלת התובנה והוא בוכה.
מתוך "נחמן". הילדים מבינים יופי (צילום: גדי דגון)
"מבוגרים שאלו אותי למה צריך להגיד את המילים כל כך הרבה פעמים. הילדים הבינו. שאלתי אותם: 'מה ביאליק עשה כשאבא שלו מת?' ואחד ענה: 'הוא אמר את זה'. שני אמר: 'הוא בכה'. וילד אחר אמר: 'הוא כתב על זה שיר'. אבל בהצגה שלנו ביאליק לא כתב על זה שיר. זה הילד שקשר בין האבל לכתיבה. אני מקווה שגם הגדולים יבינו את זה".
אתה עדיין מביים בתיאטרון הרפרטוארי, אבל נראה שמצאת נחמה בעולם הילדים.
"לא תכננתי להיות במדיטק. בהתחלה הייתי מאוד ספקן ומה שמצא חן בעיני לא היה התיאטרון לילדים אלא המקום והאנשים. בעירייה אמרתי שאם אקח על עצמי את התפקיד, זה כדי ליצור חלומות, ולתדהמתי הם נתנו לי רוח גבית. נחכה ונראה מה יהיה כשהחשבון יגיע, אבל את צודקת, זו נחמה. באופן פורמלי אני עושה את התפקיד, אבל האמת שהתפקיד מחלחל בי פנימה".
"משתדל להתפשר כמה שפחות"
כמי שניהל בעבר את תיאטרון חיפה, פינקוביץ' יודע היטב שבעולם המבוגרים ניהול בא ביחד עם פשרות. "גם בתחילת דרכי בחיפה חשבתי שלא אתפשר. המציאות לימדה אות שבעולם הגדולים אתה מאוד רוצה לבן, נפגש במלא שחור ובסוף מתפשר על גוונים של אפור. אני משתדל להתפשר כמה שפחות. התנגשות חזיתית עם המציאות אולי תשבור, אבל לא תשנה אותי מהותית", הוא אומר. "מקסימום, אעזוב את ההגה אבל נכון לעכשיו, האחריות שלי כלפי ילדים גדולה יותר. זה כמו האחריות כלפי הילדות שלי. היא גדולה מהאחריות שלי כלפי עצמי.
"אם הייתי מצליח לחמול, להבין ולקבל את עצמי כמו שאני מקבל אותן, הייתי אדם שלם ואולי מאושר יותר. ילד ממיס אותי, עם מבוגרים זה יותר קשה. אני רוצה לחזור לתום, לא במובן של חוסר ידע ושכלות, אלא מתוך פינוי מקום למסתורין, לאופציה שמאפשרת לך לשאול שאלות. תיאטרון לא צריך למהר כל כך להציע פתרונות של סוף טוב כדי שכולם יצאו מרוצים".
לעיסת חומרים עבור הקהל קשורה למידת הביטחון שלך בו?
"כמו החיים בארץ, גם התיאטרון הפך נגוע מדי במציאות. תיאטרון לחברה הוא כמו חלום ליחיד ואצלנו ממהרים להתעורר מחלומות אל 'קרקע המציאות'. תיאטרון בעיני הוא חלימה חברתית, מצפון, אמת קולקטיבית עמוקה וילדות במהותה ובטיבה היא חצי חלום. תיאטרון לילדים צריך לאפשר לילד להיות כמה שיותר ילד. הוא צריך לוותר דידקטיות, שמשמעותה היא שאנחנו לא סומכים עליו שיבין לבד. תיאטרון תורם לחינוך במובן העמוק של המילה. הוא בשום אופן לא נגזרת של תוכנית הלימודים".
נשמע שמצאת את מקומך.
"זה מקום נורא מיוחד, כל הקומפלקס הזה על הספרייה, מוזיאון הקומיקס והקריקטורה, הסינמטק, מוזיאון העיצוב. יש בו אופטימיות. אני מקווה שלא אהרוס את זה. צריך ואפשר לא רק לנהות אחרי המקומות בהם יש נפט, אלא לחפש נפט. יש לי עוד כמה ימי חסד שבהם אני מוגן על ידי האידיאה של התיאטרון. אחרי שהיבול האמיתי שלי יוצא לאור בפסטיבל, אני מסוקרן לראות איך זה עובד".
