אחרון משוררי ההיפ-הופ: פרידה מגיל סקוט-הרון

הפעם הראשונה שנתקלתי במוזיקה של גיל סקוט-הרון היתה דווקא בהופעה של רדיוהד. מספר דקות לפני שהם עלו על במת מועדון הרוקסן הגיע שליח עם דיסק מתום יורק וביקש ממני, הדי-ג'יי, לנגן את "The Revolution Will Not Be Televised". זה היה הקיו שלהם לעלות לבמה, וזה היה הקיו שלי להכיר את אחד האמנים הכי אמיתיים במוזיקה השחורה. 

גיל סוקט-הרון - "We Almost Lost Detroit"

סקוט-הרון היה, לפני הכל, משורר ומוזיקאי פוליטי וחברתי. הוא גם נחשב לסנדק של ההיפ-הופ. הוא חצי שר, חצי דיקלם את המילים הבוערות בתוכו, כשהכל נעשה בקולו העמוק. בניגוד לאמנים אחרים בדורו, שקיבלו את יכולות

ההגשה שלהם מהמטיף בכנסייה, הוא היה רך מאוד בהגשה שלו, כמעט היפי. המושג הבסיסי הזה בהיפ-הופ, "real", שכל כך הרבה אמנים השתמשו בו כדי לזייף קריירה, התאים לו יותר מלכל ראפר מצליח.

באלבום הראשון שלו , "Small Talk at 125th and Lenox" שיצא ב-1970, סקוט-הרון עסק באפליה ובגזענות. אבל הוא לא עצר רק באפליה הפרטית שלו, כאדם שחור, אלא דיבר גם על נושאים כמו הומופוביה - נושא שעבור הקהילה השחורה הנוצרית והשמרנית היה סוג של טאבו.

גיל סקוט-הרון - "Winter In America"

שיר הפתיחה של אלבום הבכורה, שלימים הפך להיות ההמנון המוכר ביותר שלו, דיבר על השטחיות של הטלוויזיה ועל חוסר הרצון והיכולת שלה לשקף את המציאות. מתחילת הדרך הוא בידל את עצמו מכל האמנים השחורים שפעלו לפניו. לא היתה בו הנחמדות והמתיקות של מוטאון, וגם לא החלקלקות של ג'יימס בראון. הוא רצה לדבר על הקהילה שלו ואל הקהילה שלו. בכך נמדדה ההצלחה שלו, ובכך הוא היה שונה מכל מי שבא לפניו.

את התפיסה שלו, ואת ההשפעות, הוא שאב מתפיסת הדרך של "הפנתרים השחורים", בשילוב האידיאולוגיה ההיפית. ההצלחה לא הזיזה אותו מהאמת הפנימית שלו, שהתבטאה בחוכמה המילולית של שיריו. הוא מעולם לא התפתה להשטיח את המורכבות של המלל והמוזיקה על מנת להיכנס למיינסטרים של התעשייה ולממש רווחים. הוא לא חשש לבטא דעות לא שגרתיות, כשיצא נגד תחנות אנרגיה אטומית ונגד נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן. את הישירות ואת הגישה הזאת הפנימו לא מעט ראפרים, שחלקם גם ציטטו אותו.

"New York Is Killing Me". הנבואה שהגשימה את עצמה

בתחילת שנות האלפיים הוא עבר תקופה קשה, שבמהלכה היה מכור לקוקאין ובילה תקופות ארוכות בבתי כלא. אבל אחריה סקוט-הרון חזר למרכז העשייה המוזיקלית. אנשים שמאסו במסחור ובהזניה של המוזיקה השחורה זיהו בו את החכם הזקן והנאמן למהות של הסגנון. המילים שלו - שמתארות את המציאות

שבה הוא חי, נשם וכתב, ולא שירים תפלים העוסקים בהאדרה של כלי רכב, רחבות מועדונים ומותגי אופנה - הפכו את גיל סקוט-הרון לאחרון משוררי ההיפ-הופ החשובים.

גיל סקוט-הרון הלך לעולמו בגיל 62 בניו-יורק, כמו שהוא עצמו ניבא בשיר "New York Is Killing Me" מאלבומו האחרון. צ'ק די, מנהיג להקת "פאבליק אנמי" שהושפע ממנו רבות, ספד לו בטוויטר: "אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים, כמו שאנחנו עושים את זה, בגללך".