קול דודי שמחה: "הדוד וניה" על הבמה
הפקת המופת של "הדוד וניה" בביצוע שחקני תיאטרון וכטנגוב, היא אחד מרגעי השיא של פסטיבל ישראל. אולי כיוון שהעומדים על הבמה אינם משחקים. הם פשוט חיים את הרגע
עוד לפני פתיחת מסך על הפרמיירה הישראלית של ההצגה "הדוד וניה", בביצוע שחקני תיאטרון וכטנגוב ממוסקבה בפסטיבל ישראל, ברור היה אמש (שבת) לכל היושבים באולם שרובר בירושלים, שמדובר בניצחון גדול. היכולת למשוך אל התיאטרון אלפים, צעירים ומבוגרים, עולים חדשים וישנים, דוברי רוסית וצברים - שיעלו לרגל, כדי לצפות בהפקה של צ'כוב שאורכה שלוש שעות, מרגשת כשלעצמה.
הפקה נדירה ומושכלת. הדוד וניה על הבמה (צילום: יח"צ)
היכולת לגרום לאותו הקהל בדיוק, להישאר בחצות ומחצה, עומד על רגליו דקות ארוכות ומריע, בזמן שהשחקנים משתחווים השתחוויה רביעית, מורה על כך שעוד לא אבדה תקוותנו.
במילים אחרות, למרות הרגלי צפייה מקלקלים שפושים על במותיו של התיאטרון הישראלי, אשר מציע בתפריטו מנות רבות מדי של אוכל מהיר ולעוס לכאורה לנוחיותם של צופים, הקהל שלנו יודע בפירוש להבדיל בין קודש לחול.
לחיות את הרגע
"הדוד וניה" בבימויו של הבמאי הליטאי ומנהלו החדש של תיאטרון וכטנגוב, רימאס טומינאס, הוא מופת והישג אמנותי כביר שמצליח לשרטט בעדינות ובעומק את מורכבות המחזה הגאוני של צ'כוב. כל אחד בלהקת השחקנים המפוארת הזו, יודע בכל רגע נתון למה הוא שם ומה תפקידו. זה נשמע טריוויאלי, אבל איכשהו זוהי טריוויה שחומקת שוב ושוב מהישג יד. אין ולו רגע נתון אחד בהצגה, בו מורגשים תפריה הגסים של אמנות המשחק. אולי כיוון שהעומדים על הבמה אינם משחקים, הם פשוט חיים את הרגע.
אלו לא רק שכבות המילים של צ'כוב שבנויות בדיוק ארכיטקטוני מושלם שלא מאפשר לגרוע ממנו דבר, אלא בעיקר התכונה שלהקת השחקנים בבימויו של טומינאס מחוללת בין המילים, שמסעירה את הנפש. הלא נאמר בא לידי ביטוי בגוף, וזו אחת ההפקות הנדירות שעושה שימוש מושכל בעל ערך מוסף מעשיר לא רק במילים, באינטונציות ובחלל הבמה, אלא גם בתנועת הגוף כחלל פנימי שמצייר אווירה ורגשות בדיוק מדוקדק של יד אמן.
טומינאס מציע פרשנות שונה לחלוטין לזו המוכרת, "הקלסית", למחזה. הוא מותח את גבולות הגיחוך של הקיום האנושי. הוא מניח את החיים המפוספסים והאכזבות של כל אחד מגיבוריו בתוך מסגרת במה אפורה, שאינה נותנת תקווה מעבר לבינוניות של היומיום וצוחק לכל זה. במידה רבה הוא אינו מרחם, כנהוג, על הדמויות שהן לא פחות ולא יותר מקווי מתאר לכוונות לא ממומשות, אלא משתעשע על חשבונן. הוא הופך את הבדידות לדגל ואת הייאוש למפלטו של היחיד, העיוור והחירש לכל המתרחש סביבו.
סרגיי מקובצקי, שחקן ענק בכל קנה מידה שהוא, מפתיע בכל רגע נתון בתפקיד איוון פטרוביץ'. אין שום דבר שברור מאליו בדמות שהוא מציג מרגע כניסתה לבמה. הדוד וניה של מקובצקי נוגע ללב ומצחיק כאחד, אווילי ותמים אבל גם מפוכח עד כאב. הדמות היא מסוג האנשים המנדבים את עצמם להירמס על ידי רגליהם הממהרות, של אלו העומדים לכאורה מעליה בשרשרת המזון. תוך כדי היא מוחה ושותה על מנת לשכוח. יכולת השליטה של מקובצקי בגוף, הלהטוטנות הקרקסית כמעט, הופכת - ביחד עם המימיקה המופלאה שלו, את הדמות לגרוטסקית ופגיעה, מעוררת השתהות.
סימפוניה של משחק
מקובצקי אינו לבד על הבמה. כל אחד מצוות השחקנים של וכטנגוב, מעשיר אותה בשלו. בתוך הסימפוניה הנהדרת שהם מנגנים ביחד אין כלים שמזייפים ולו לרגע. יש את סוניה, אותה מגלמת יבגנייה קרבז'דה, שאי אפשר שלא להתאהב בתמימותה, בחן הנעורים שבה, בצער האהבה הנכזבת, ביצר ההקרבה ההרסני שלה.
ויש את האומנת הזקנה, גלינה קונובלובה, המופלאה שכובשת את הבמה בקלילות של נערה מתבגרת. ויש את ולדימיר וודוביצ'נקוב בתפקיד אסטרוב, הרופא שחולם על יערות מוריקים בתוך מציאות חרשת של עולם חדש ומפנטז על אשת הפרופסור, שמביא לבמה גבריות חזקה, ייצרית, לא מתנצלת אבל בה בעת גם רבדים ילדותיים וחולשות אינספור. ויש את אלנה אנדרבנה, אשת הפרופסור, המושכת בחוטים. אנה דוברובסקאיה, בתפקיד זה, ממלאה את קווי המתאר של הדימוי האולטימטיבי לדקדנטיות של הבורגנות הרוסית.
שפת הגוף מחדדת את הגרוטסקה, הפאוזות המתמשכות מחדדות את הפער בין נשיות לדימוי מעוות שלה. קצב ההליכה, החזקת הגוף, התנועות הממושכות, שומרות את אשת הפרופסור רחוק ונפרד משאר הדמויות. ויש כמובן את הפרופסור עצמו, תפקיד שלא יכול לשוות לעצמו גוף מוצלח יותר מזה של השחקן ולדימיר סימונוב בזכות
הפומפוזיות שהוא מפזר, נוקשות הגוף המכוונת שמעידה על חוסר הנוחות, היהירות והסלידה שמבעבעת בו כלפי המקום והמקומיים.
לא בכדי זכתה ההצגה בחודש אפריל האחרון מבין מאה הפקות שהוגשו לתחרות מסיכת הזהב במוסקבה, בפרס המרכזי להפקה הגדולה הטובה של העונה החולפת. שיתוף הפעולה בין פסטיבל "מסיכת הזהב", שייפתח בימים הקרובים בתיאטרון גשר ביפו, לבין פסטיבל ישראל, שמיהר להרים את הכפפה - צריך להריע למנהליו על האומץ, סימן נקודת ציון שתהפוך את חגיגות היובל שלו לבלתי נשכחות.
צריך להריע לתיאטרון וכטנגוב לא רק על השרטוט המדויק של שעמום דקדנטי וערלות הלב לסבלו של האדם הפשוט, לצד המוסר הכפול, הנצלנות, צער הקיום וההיאחזות באמונה הריקה שהאושר הוא במקום אחר, אלא גם על האומץ לא להתפשר ועל ההתעקשות לכוון גבוה. ההצגה "הדוד וניה", בגרסתו של טומינאס ושחקני וכטנגוב, היא סיבה מצוינת לעלות לרגל לירושלים. הפקת המופת הזו מנפקת זיכרון נצחי של חוויה תיאטרונית יוצאת דופן, שלא בנקל תימחה.
