מי רוצה להפוך אתכם להורים גרועים?

נקודת הפתיחה של הפוסט הזה הייתה כשהבנתי שאני נפגש יותר ויותר עם גדודים של הורים לא מאושרים. אמהות ואבות טובים, שאוהבים את ילדיהם ומצליחים להעניק להם מסגרת חיים טובה – אבל רע להם.

אם היה מדובר בזוג אחד הייתי יכול להטיל את האשמה בצורה קטנונית על אישיותם של ההורים, על ציפיותיהם, על אופן ארגון החיים שלהם – אבל לא כך הם פני הדברים. יש לפתחנו כאן תופעה קרחונית רוחשת, שאני חושש אפילו מלשער את מימדיה האמיתיים.

דרושים: עובדים סביב השעון - על חשבון הילדים 

שימו לב לפרדוקס הבא: להורים של שנות האלפיים יש זמינות לידע, שירותים ומוצרים תומכי הורות שהדורות הקודמים רק יכלו לחלום עליהם. ג'ימבורי ספוגיים ומוגנים. פינות, בלוגים ותוכניות של ייעוץ תחת כל מחשב רענן. מוצרי תינוק ייעודיים לכל צורך שרק תדמיינו. נדמה שאפילו עניין המחיר הכלכלי כבר לא עומד עלינו לכלותנו – יש שפע אופציות חינמיות, על האדמה ובתוך הרשת, והתחרות האינטנסיבית גם מוזילה למימדים סבירים חלק נכבד מהשירותים – אז מה בעצם הבעיה שלנו, הורים של ארץ הקודש?

מה הבעיה? קטונתי מלהקיף את כולה או לפתור אותה, אבל בואו נזכור שכל ההיצע המפנק הזה צץ על הפלנטה שלנו רק בשלב השני, כדי לסתום צורך בוער. אני לא מתכוון, חלילה, לצורך אימהי או אבהי זועק, אלא לצורך הכלכלי הכפול של החברה המודרנית.

ראשית, אנחנו (כלומר השוק) זקוקים לכוח עבודה מיומן ומתוחכם, בעל יכולות טכנולוגיות וניהוליות, ואנחנו זקוקים לו סביב השעון והרבה מעבר לגבולות המשרד – בבית, בפרוייקטים בשטח ובחו"ל. שנית, הישרדותה של חברת הצריכה מותנית ביצירה והטמעה של צרכים חדשים, שמולידים מוצרים/שירותים חדשים, ומחייבים את הצרכנים החדשים להוצאות חדשות. אלמנטים שבעבר היו מותרות או פשוט לא היו קיימים, התרוממו תוך שנים ספורות למדרגת כורח חיוני.

חברת הצריכה נגד הורות השפויה

רוצים דוגמא בנאלית? בבקשה: האגדה מספרת שלפני שנים רבות, במלוך עלינו שנות ה-80, בני האדם הסתובבו בחולות ארץ ישראל ללא טלפון נייד (!). שום צקצוק אלקטרוני לא השיגם בעודם משוטטים ברחוב או בגינת המשחקים, תוכניות שנקבעו לפני שעה לא השתנו כפונקציה של התקלה סלולרית, והזאטוטים נאלצו למקד את אלומות העניין שלהם במגלשה ולא באיי-פון.

רוצים ילד מאושר? בשביל זה צריך הורות אקטיבית (צילום: shutterstock)

מתישהו, במשרד מעוצב ברומו של גורד שחקים, ישבו כמה אנשי כלכלה ושיווק מבריקים והבינו שאת כל האנרגיות (זמן, מוטיבציה, שכל) שמנותבות לכיוון גידול הילדים חובה לתעל לכיוון של יצרנות וצרכנות. מערכות החינוך החלו להאמיר את דרישותיהן האקדמיות, והאוניברסיטאות החלו לפלוט עובדים טובים יותר בעלי התמחויות ספציפיות יותר. זמן הפעילות הכלכלית השתגע ואנשים באזורי זמן שונים על פני כדור הארץ החלו להחליף דולרים זה עם זה.

פעם, לפני שלושה עשורים, מחזור הזריחה–אור-שקיעה-חושך שימש כמסגרת יציבה שהגדירה לנו מתי מתחיל (ומסתיים) משחק העבודה והלימודים, מתי הוא מפנה את מקומו למשחק המשפחה, ומתי עושים אמבטיות ומתחיל המשחק הזוגי.

היום מדובר בתערובת כאוס בת 24 שעות ביממה, שמתרחשת במקביל באותו מיקום גיאוגרפי. ואני שואל את עצמי האם כל הניתוח החפוז הזה אינו מוליד מתוכו מסקנה אחת עוכרת שלווה: חברת הצריכה, במתכונתה הנוכחית, וההורות המטפחת, השפויה והטובה אינן יכולות להסתדר זו עם זו. מטרותיה של האחת פשוט אינן מתיישבות עם מטרותיה של האחרת.

מי באמת צריך את הצעצועים המתועשים?

קיצוני מדי? מתלהם? בואו ניקח שתי הנחות פסיכולוגיות מקובלות ולא יותר מדי דרמטיות אודות גידול ילדים:

א. על מנת לטפח ילד מאושר (או לפחות מרוצה ובטוח בעצמו) נדרשת נוכחות הורית אקטיבית: ובתרגום לשפת העם, שהות של לפחות כמה שעות ביום עם הילד, כאשר במהלך אותן שעות נדרשת התמסרות פעילה של ההורה לתפקיד - ולא רביצה מהצד.

ב. 99% מן הגירויים (צעצועים, תוכניות, מוצרי מזון וכיו"ב) המיוצרים על ידי חברות מסחריות ומיועדים לילדים אינם חיוניים להתפתחותם בשום צורה שהיא: ילד יכול לפתח את חריפות שכלו,

כישוריו החברתיים ואת מיומנויותיו החושיות מוטוריות בצורה טובה גם ללא שימוש בגירויים מתועשים אלו. שימו לב שזה עוד לפני שהתייחסנו לטענה שחלק מאותם גירויים אף מזיקים לילד (מישהו אמר צבעי מאכל?).

אי לכך ובהתאם לזאת קבעה הועדה (שכרגע מורכבת באופן דיקטטורי למדי מאיש אחד...) שהורות טובה פירושה, בין השאר, לעבוד פחות ולצרוך פחות. אך חברת הצריכה וכוחות השוק בגירסתם המודרנית פשוט אינם יכולים להשלים עם התובנות הללו. תארו לעצמכם שממחר בבוקר כ-10% מהורי ישראל יקחו ללב את מה שנכתב כאן ויפסיקו לצרוך סוג נפוץ מסויים של מזון מהיר או מותג ילדים – יש לכם שבריר מושג באיזה נזק מסחרי מדובר כאן?

וכל הקיטור שהוצאתי כאן, בתקווה שיפול על אוזניים קשובות, הוא רק מבוא לטור הבא, שאשתדל להשלימו בתנאי שלא יתנקשו בחיי, וייגע בשאלה בוערת אף יותר: מדוע כל כך קשה להורים ישראליים להתארגן יחדיו?

ניפגש.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה ומומחה לחשיבה יצירתית. לקורסים, ייעוצים והרצאות של גיל