הסיגריה היא נחמתנו היחידה

באמת מצאתם את מי לשאול. אילו פניתם לציירים היתה התשובה בוודאי שונה באורח רדיקלי, שכן אינני זוכר כרגע צייר אחד אשר היטיב לנפשו בעישון. ואין להניח שזה מתוך התחשבות באשתו, בפילגשו, במודל שלו או בזר שנקלע לסטודיו שלו.

משוררים מתחלקים, לעומת זאת, לשני מינים: אלה שעישנו ואלה ששיריהם עלו בעשן. בזירה הישראלית אני מכיר רק שלושה שעליהם אני יכול לומר בביטחה שלא עישנו: ידידַי אברהם שלונסקי, אברהם חלפי ואהוב נפשי א.ד שפיר. אינני אומר שכל האחרים נמנעו מעישון, שהרי ייתכן מאוד שעישנו בסתר. ובין אלה גם נתן אלתרמן, שאני מתקשה לזָכרו מעשן רק מפני שאני משוכנע שכל סיגריה שהצית לעצמו - אם אמנם עשה זאת - היתה כָּבָה מיד על-ידי כוסיות האלכוהול שהריק לבטנו.

הסיגריות כבו באלכוהול. נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר, לע"מ)

אבל הגדילה לעשות, ומשום כך אני גם זוכר אותה לטובה כחברה באחוות המעשנים/ות, לאה גולדברג, שבימים אלו אנו חוגגים את יום הולדתה ה-100. שאם על קטר רכבת נאמר שהוא מעשן, היא עישנה כמו עשרים עבדי-ניקוטין. ולראייה: שספר שיריה הראשון בישראל נקרא בשם "טבעות עשן" (1935), והכוונה אינה לעשנם של קטרי רכבת או, חלילה, לעשן משרפות.

ואם עדיין לא השתכנעתם, הרי ההוכחה שעליה לא ניתן לחלוק: שירהּ "על הנזק שבעישון", הכלול בספר שהותירה אחריה.

לאה גולדברג / על הנזק שבעישון

בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לֹא לְעַשֵּׁן, אֲפִלּוּ

לֹא לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה!

אֵיזֶה אָבִיב מְשֻׁנֶּה. חֹשֶךְ בַּבֹּקֶר כְּאִלּוּ...

לֹא לְהַרְבּוֹת בִּקְרִיאָה. אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן!

פַּעַם הָיית מִתְאוֹנֶנֶת. עָזַר לָךְ? הֶחֱיָה אֶת מֵתַיִךְ?

הַכְּאֵב שֶׁבַּגּוּף, שֶׁבַּשִּׁיר, בָּעִתּוֹן. בְּשִׁיר הַשִּׁירִים.

סְיָג לְחָכְמָה? יִתָּכֵן. טוֹב שֶׁלָּמַדְנוּ בֵּינְתַיִם

לֹא לְהָעִיר שְׁכֵנִים, לֹא לְהַטְרִיד חֲבֵרִים.

בֹּקֶר גָּשׁוּם. לֹא לָקוּם. לַיְלָה עָבַר בְּשֶׁקֶט.

לַיְלָה עָבַר. וְעַכְשָו - אֵיזֶה אָבִיב מִתְעַנֵּן.

בֹּקֶר כְּמוֹ לַיְלָה. זֶה טוֹב. רַק הַדְּמָמָה חוֹנֶקֶת.

אֵיזֶה אָבִיב כָּבֵד! אָמַרְתִּי לָךְ: לֹא לְעַשֵּׁן. 

אני עוד זוכר מסיבה בביתו של שלונסקי ברחוב גורדון בתל-אביב, שבה העיר לה שלונסקי בחדר המעושן כולו: "לאה, שוב הפכת את כולנו בעשנך לרואים-ואינם-נראים", והמשוררת השיבה לו בלשון מתחטאת: "אני את האישור לעשן קיבלתי מפי הגבורה בעצמה".

אז, לא הבינותי למה כוונתה, אבל היום נדמה לי שאני מבין: כלום לא דיבר האלוהים אל משה מתוך שיח עולה באש ומשלֵח תמרות עשן ("בְּלַבַּת אֵשׁ". ר' שמות ג', ב').

ואם עדיין לא השתכנעתם: האם לא ניתנו עשרת הדיברות האלוהיות למשה בהר עָשֵׁן, כלומר, מעלה עשן (שמות ב', יח'). וכי מה זה עלה בדעתכם, חוטאים שכמותכם, שהאֵל ועבדו משה עישנו בצוותא מקטרות?

עשֵן כחֵפץ לבך

ואם גם עכשיו עדיין לא השתכנעתם, אולי אצטט לכם מקורות מאוחרים יותר על חיי אבות-אבותינו ומנהגיהם: "עלה עשן באפו" (תהלים, יח', 9), "והבית יִמָלֵא עָשָׁן" (ישעיהו, ו', 4), ולבסוף האנחה המדיצינית: "כי כלו בעשן ימי" (תהלים, קג', 4) ועוד ועוד ראיות מפי הגבורה.

ובסיכום: עשֵן כחֵפץ לבך, כמו שעישנו אבותיך ואפילו האל המתנזר מחטאים אחרים. ואם יאמר לך רופאך: "חדל!", בעת שהוא מצית לעצמו סיגריה, אמור לו: "אדוני המכובד, למה אטול מעצמי את הנחמה היחידה שנותרה לי: שהרי כסף אין לי (עלה בעשן). גרושתי נטלה ממני את ביתי (כלָה בעשן), וממשלתי מעלה בכל שנה את מחיר הסיגריות, כי רק כך תוכל לממן את ההתנחלויות הבלתי חוקיות, את מסך העשן שבו היא עוטה את משאלתה-לא-משאלתה לשלום, את מחיר הדירות המרקיע שחקים, את מסעותיו של ידידנו נתניהו, המעשן סיגרים קובניים, שמחירם מאות שקלים כל אחד (אני העד), ואת תלמידי הישיבות, שבהן לומדים הללו שאינם קונים להם פרנסה ראויה - להם ולמשפחותיהם מרובות הילדים שבהן אין גם מעשן אחד.

שאם נגזר על כולנו לִכְלות במלחמות שהללו מְזַמְנים לנו, הניחו לנו עוד סיגריה אחת לרפואה בטרם יעלה עשננו ועשנה של לאה גולדברג האהובה על כותב מנשר זה השמימה, רק כדי שפקידון אחד (ראש ממשלה, שר או ממונה על הנכסים) יוכל לומר על קִבְרנו: "לפחות הזהרתי".

נתן זך המעשן

* ואגב, ולא דרך הגב, אני עצמי ויתרתי בימים אלה על הזמנה להופיע בניו-יורק, כיוון שנאמר לי כי במנהטן לא יוּתר לי לעשן אפילו ברחוב. שכן אני, לצערי, בקיא במקורות ורופאִי, שהדיר עצמו מעישון, נפטר. יהיה זכרו ברוך.