רוקדת בחשכה: ראיון עם ונדה יוקנייטה
"נהגה בחשכה", ספר ייחודי שחיברה הסופרת הליטאית, מורכב משיחות עם ילדים במצבי משבר. "כשאתה יושב לצד ילד עיוור, נשימתך מספרת לו הכל עליך. או החירשים, כשהם פותחים מולך את עומק עיניהם, כמעט אינך יכול לעמוד בכנותם". ראיון
אלזה: לא, אני מרחמת עליהם. הרי הם כבר מבוגרים, ועדיין לא חושבים.
ו.י: את סבורה שאנשים לא חושבים בגלל שלא עברו דברים כאלה?
אלזה: יכול להיות שהם עברו משהו דומה, אבל כשהכל נגמר בשלום, הם שוכחים הכל. גם את אלוהים. גם את הנס שקרה.
ו.י: למה את לא שוכחת?
אלזה: כי זה שיעור. שיעור אסור לשכוח".
"גם הכאב הגדול הוא יקר" (עטיפת "נהגה בחשכה")
זוהי שיחה טיפוסית מתוך הספר הייחודי "נהגה בחשיכה", שראה אור לאחרונה בהוצאת אסיה. "נהגה בחשכה", ספר לא שגרתי שחיברה הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה (ותירגמה לעברית נפלאה סיון בסקין), מורכב כולו משיחות עם ילדים. אבל לא סתם ילדים; ילדים שנמצאים בקשיים, במצוקה, במשבר. ילדים מוגבלים, ילדים להורים גרושים, ילדים שחוו מוות במשפחה. ומתוך התהומות שלהם יוצאת האמת. מתוך החשיכה יוצאת קרן אור שמאירה להם ולנו, הקוראים, את הדרך.
כך אלזה, תלמידת כיתה ו' מגימנסיה "נאביוס" שבווילנה, ששני הוריה התמודדו עם מחלה קשה. כך גם יאנושס, תלמיד כיתה ו' מהמרכז הליטאי לחינוך עיוורים וכבדי ראייה. יאנושס אומר: "אף פעם לא צריך לקנא. אף פעם לא צריך לחשוב שהרואים חיים יותר טוב. הרי גם אנחנו חיים טוב. אם באנו לעולם הזה, אז אנחנו נחוצים פה למישהו".
או לורטה, תלמידה באותו מוסד חינוך לעיוורים, שגם איבדה את אביה ואת אחיה, אומרת: "יש לי את עצמי. לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה".
ונדה יוקנייטה, שנולדה ב-1949, היא סופרת ומחזאית ליטאית ידועה ומוערכת מאוד בארצה. ב-1995 פירסמה רומן קצר, ומאז עברה לכתיבה תיעודית. ב-2002 פירסמה יוקנייטה את הספר "קולי בוגד בי", שבו סיפרה על ילדים חסרי בית במציאות הפוסט-סובייטית הקשה בליטא. "נהגה בחשיכה" פורסם בליטא ב-2007. באחד הראיונות אתה הסבירה כי מעולם לא חשבה לכתוב כתיבה תיעודית - היא פשוט סבלה ממשבר יצירתי כשכתבה את הרומן האחרון שלה.
לכתוב על חסרונה של האהבה
יוקנייטה גם הכריזה לא פעם כי היא מסרבת "לכתוב על לא-כלום במומחיות". היא רוצה לכתוב על מה שכואב, מטריד, מפחיד, מכעיס, על מה שמעורר באדם את ההכרה העצמית שלו. "האסון בחיים אינו המוגבלות", היא אומרת, "אלא חסרונה של האהבה".
כיצד נולד הספר "נהגה בחשיכה"?
"לפני כמה שנים כתבתי על אשה שטיפלה בתינוקות חולים, שעדיין אינם מדברים", מספרת יוקנייטה בראיון שהתקיים דרך הדואר האלקטרוני (ובתרגומה של בסקין). "התקרבתי אז למציאות שאין לבטא אותה במלים. לאחר מכן מצאתי שלקאן מכנה את המציאות הזאת 'הכרת הממשי', ומגדיר אותה כְּמה שקיים מעבר לגבולות השפה.
"בתוכה טמונים הזכרונות שלנו על הקשר שלנו עם אימנו ועם העולם. במשך עשר שנים ניסיתי ללא הצלחה לדבר על כך במלים שלי, אבל כל הניסיונות נזרקו לפח. עד שיום אחד עלתה בדעתי המחשבה שעלי לשאול על כך ילד. הוא לבטח מיטיב ממני לזכור את המציאות הזאת, שאינה מתבטאת במילים. הוא קרוב יותר אליה. אולי הוא יוכל לומר עליה דבר מה בשפתו".
איך היה תהליך ההכנה והכתיבה של ספר כזה? כיצד בחרת את הילדים שמשתתפים בו?
"ידעתי שאבחר בילדים שיש להם ניסיון מיוחד. מצאתי אותם בדרכים שונות. יצא לי לעבוד במחנות קיץ עם ילדים עיוורים ועם ילדי רחוב. כל חיי אני מלמדת ספרות באוניברסיטה הפדגוגית, ולכן אני מכירה מורים מופלאים רבים. לילד אחד הייתי צריכה להקדיש פרק זמן של כחודשיים. החלק הקשה ביותר בשבילי היה להתעלות לרמת הטוהר שיש בלבו של ילד. לעולם לא הייתי מצליחה לחזור על זה. כשאתה יושב לצד ילד עיוור, הוא שומע את נשימתך. נשימתך מספרת לו הכל עליך. או החירשים - כשהם פותחים מולך את עומק עיניהם, כמעט אינך יכול לעמוד בכנותם".
האם שאלות או תשובות כלשהן לא נכנסו בסופו של דבר לספר?
"לא, לא נותרו שאלות כאלה. רציתי לשוחח אתם על ערכם הבלתי מותנה של החיים, והם סיפרו לי על כך יותר מכפי שקיוויתי".
היו נושאים שעליהם רצית לדעת או לשאול את הילדים הללו, ולא העזת?
"גם שאלות כאלה לא היו. הילדים עצמם עודדו אותי לדבר על נושאים קשים. הם עזרו לי מאוד. הם חיזקו את האמת שלפיה הקשר בין אדם לחברו הוא עורק חיים, עורק חיים התומך בכוח החיים שבקיומנו. הדו-שיח גם הוא חי. הייתי מאוד מופתעת כשגיליתי בשעת פיענוח השיחות, שאני לא יכולה למחוק מתוכן כרצוני, מבלי להחריב את המשמעות. היתה כאן הזדמנות להרגיש על בשרי, באופן מוחשי מאוד, כי דבריו של מרטין בובר על עיקרון הדו-שיח אינם רק מיסטיקה".
מה לדעתך יש לילדים בעלי קשיים או נכויות, שאין לילדים אחרים, רגילים?
"מה שאנחנו מכנים מגבלה, הוא למעשה כוח. לורטה, ילדה עיוורת מלידה ממשפחה של אלכוהוליסטים, הראתה לי שהיא שומעת בעולם יותר מכפי שאני רואה בו. היא עזרה לי להבין את העיוורון ואת החירשות שלנו, של הרואים והשומעים".
אנשים נוטים לחשוב שילדות פירושה תמימות. מה דעתך על כך?
"לשאלה הזאת יש כמה משמעויות, אבל אני רוצה להתייחס לאספקט של התום והטוהר. זה היה אחד הניסיונות המסובכים ביותר. במשך כמעט עשר שנים עבדתי עם ילדי רחוב מגיל 4 עד 14, רובם כבר היו בטיפול נמרץ בעקבות הרעלת דבק, או אלכוהול, נוצלו מינית. אבל לא ניתן היה להעלות על הדעת לבלבל בנוכחותם בין אמת לשקר. אם היית מתנהג מולם בצורה משפילה או דו-משמעית עם אנשים, הם היו מתחילים לצרוח כמו בהמות שנשחטות. למרות צרותיהם, למרות אורח חייהם, לבם היה טהור".
את מאמינה שההתבגרות היא תהליך חיובי של רכישת מודעות ומוסר, או תהליך שלילי של אובדן התמימות והטוהר?
"המודעות של הילדים היא לא תוצאה של חינוך תרבותי, היא לא נכפתה עליהם מבחוץ. היא עולה מעצם קיומם, מעצם המסתורין של הקיום שלנו. היכולת שלהם לקבל את החיים בלב אסיר תודה נובעת מעומק המודעות הזאת. בספר, המילים שלהם אולי אינן מצלצלות באופן משכנע במיוחד, אבל כשלורטה אומרת אותן, הן הופכות לאמת שלא ניתן להפריך אותה".
מה הדבר הכי יקר שלמדת מהילדים האלה?
"איני יכולה לומר זאת במשפטים אחדים. הילדים, השיחות אתם, גרמו לי לאלם. במשך שנים אחדות
הייתי בטוחה שלא אכתוב ולו שורה אחת נוספת".
נראה שבשנים האחרונות את מעדיפה כתיבה תיעודית על פני כתיבה בדיונית.
"כל אמנות היא בדיה, פיקציה. אפילו אם אתה יוצר טקסט תיעודי, אתה הרי בכל זאת רוצה להראות את מה שהאחרים אינם רואים. דרך אגב, כשכתבתי את הספר הזה, לא קלטתי שאני יוצרת טקסט תיעודי. הייתי זקוקה בשבילו לשפה אמיתית, ומצאתי אותה - דרך הילדים. כשסיימתי לעבוד על הספר הזה נבהלתי מאוד, שאחרי המתח המטורף הזה יצא לי ספר שבעצם לא דומה לשום דבר. אז שאלתי את עמיתי המרצים לספרות, על מה הספר. התשובות היו כל כך שונות: הספר פועל כתרפיה, מחזיר את החשק לחיות, הוא מדבר על הבדידות האינסופית, על הרעב לאהבה וכיו"ב. מזה הבנתי שהטקסט הוא רב רבדים, ונרגעתי".
מתוך הספר:
"פעם נתתי לאמא להריח פרח שעוד לא פרח, היא אמרה שהיא לא מריחה שם כלום. ולי זה מריח כמו ירק. אף על פי שמרבית האנשים הרואים אומרים שלמים אין ריח, בשבילי יש להם ריח. אפילו לשני דברים נפרדים נטולי ריח, יש ריח. האנשים הרואים אומרים שאין ריח. אני גם אמרתי שאין להם ריח, אבל הריח שאין להם, שונה. אם הריח שאין להם, שונה, זה אומר שריח כלשהו קיים".
תודה מיוחדת למתרגמת סיון בסקין על עזרתה בהכנת הכתבה.
"נהגה בחשכה", מאת ונדה יוקיינטה. הוצאת אסיה, 179 עמ'.
