מאהבת: אני עם חלוק פתוח, בכיכר העיר
תשאלו איך אני לא מתביישת? אז לפעמים אני גם מתביישת. אבל בדרך כלל אני רק מתייסרת, שבעיניי, זה עונש גדול יותר מלהיסקל באבנים. אז אולי זה מה שאני עושה לעצמי עכשיו. מאפשרת לכם לזרוק עליי עגבניות, אבנים ושאר ירקות
הייתם מצפים שאתבייש, שאסתתר מאחורי שם בדוי, שאשפיל מבט כיאה למי שעשתה מעשה שפל, כיאה לזונה שפלה, לזונה בת זונה, כפי שהיטיבה לתאר החוקית. ובמקום לעשות כך, אני, כן – אני, יוצאת לי החוצה עם חלוק פתוח. ראווה לכל עובר אורח, לכל מי שרק מעוניין לראות.
בואו לדבר על זה גם בפייסבוק של ערוץ יחסים
מעולם לא התאמצתי מדי להסתיר, להסתתר. למען הסדר הטוב, אזכיר שגם הוא לא. וזוהי שאלה שתמיד עמדה למולי. איך? איך אני לא מתביישת? אז לפעמים אני גם מתביישת. אבל בדרך כלל אני פשוט מתייסרת, שבעיניי, זה עונש גדול יותר מאשר להיסקל באבנים בכיכר העיר. אז אולי זה מה שאני עושה לעצמי עכשיו. שמה את עצמי בכיכר, ומאפשרת לכם לזרוק עליי עגבניות, אבנים ושאר ירקות. אני כותבת, בתקווה שזוהי רק ההתחלה. ההתחלה של הכתיבה שלי החוצה. כי לעצמי כבר כתבתי.
נראה שזה יהיה עוד טור, טור אחד מבין רבים, טור אחד מבין רבים שמנפצים את התמימות. עוד אחת שמספרת שגם לה זה קרה, גם היא היתה שם. והיא הרי בסך הכל בחורה מבית טוב. בחורה שכשהיא מוציאה סיגריה, לא מאמינים שפנים כאלה תמימות יכולות לשאוף כל כך הרבה עשן. וגם אני גיליתי על עצמי שלא רק לשאוף עשן אני יודעת. אלא גם לנשוף כזה, לפעמים אפילו כמו דרקון, דרקונית.
אני לוקחת את התרמיל, את המוצ'ילה הגדולה והגדושה זכרונות, מחשבות, הרהורים ורגשות אינסוף, ומתחילה להוציא. להוציא זיכרון, מחשבה, שאלה, רגש – להתרפק על כל אחד מהם – ולשחרר.
במחשבה הראשונה, לספר את הסיפור שלי ולהפקיד אותו בידיים שיכולות להיות כל כך אכזריות וחסרות רחמים גולשי האינטרנט, הטוקבקיסטים, חשבתי לפתוח כך:
כשאני הייתי שם – חיפשתי, חיפשתי הרבה וכמהתי למצוא. לפעמים גם מצאתי, אבל לא כמה שהייתי צריכה ובטח לא כמה שהייתי רוצה. חיפשתי, אם יש עוד כמוני, למה הן עושות את מה שהן עושות, ומה הן מרגישות? האם יש תקווה למישהי כמוני?
אז מה זה כמוני? מובן שכמוני זה הרבה דברים. הפעם - כמוני, זו האשה האחרת. אשה שאהבה גבר וגבר אהב אותה. אבל היה שם משהו בדרך לפני שהוא יכול היה להיות שלה. למשהו הזה קוראים אשה. והיא - נשואה, נשואה לאותו אחד שאני רוצה.
אני מקווה שתצליחו לראות לפחות חלק מהדברים שהם אני, למרות דברים אחרים שמסתירים".
המחשבה הזו התגלגלה לכך שהנה, אני אכן כותבת, אבל בחשיפה מלאה. התלבטתי המון, יכולות להיות לא מעט השלכות. אבל החלטתי - אני אחשוף את עצמי. אני מביאה בחשבון שמות גנאי, כמו גם הרבה הזדהות.
אני יוצאת לעולם וזועקת: זו אני! וזהו, כמובן, עוד חלק בי. העובדה שניהלתי רומן עם גבר נשוי, לא היא החלק הזה שאני כותבת עליו. מה שעומד מאחורי הרומן הזה הוא החלק עליו אני כותבת. הסיפור – זה רק הסימפטום. וזוהי בדיוק הסיבה שהרפואה למחלה הזו, לנגע הזה, אינה הפרידה, אינה "לחתוך, לשים מאחורה ולא להסתכל לאחור". כל אלה, הם רק אקמול, פתרון זמני מאוד לכאב האמיתי, הפנימי, למחלה האוכלת את הגוף. עד אותו הרגע בו עושים סקירת מערכות, ומגלים, את המקור האמיתי. אז, או אז, יכולה לבוא הישועה.
הסיפור שאספר הוא סיפור אמיתי, עם תוספת קלה של שבבי דמיון. תזדהו, תגנו, תופתעו, תזדעזעו, תתרגשו. אני עברתי כל אחת מהתחושות האלה, לא פעם אחת, אלא שוב ושוב ושוב.
המשך יבוא
לפנייה לכתב/ת 
