מקרא דור חמש: תנ"ך חדש לילדים
איך מקרבים את סיפורי הטקסט המיתולוגי לילדים? רקפת זהר עמדה במבחן דרך סדרת סיפורים חדשה. אך הצידוק העצמי שמנסה לשכנע את קהל הקוראים שלא מדובר בחילול הקודש, מנמיך את העוצמה התרבותית הגלומה בפרויקט. חג מתן תורה
עניין בחינת סדרת סיפורי התנ"ך שעיבדה רקפת זהר, אשר שלושה ספרים מתוכה ראו אור לאחרונה, הוא בעייתי. אך הבעייתיות אינה נובעת מטיבו של העיבוד (לפחות לא מיד), אלא בעצם המהלך האמיץ יש לומר, שבצעה זהר. כל יוזמה לכתיבת עיבוד בצורה זו או אחרת של סיפורי התנ"ך עמדה, עומדת ותעמוד למבחן מחמיר.
היא תישפט ביחס ליצירה הגדולה ביותר, התנ"ך כמובן, ולא מן הנמנע שתיסקל בבוז על ידי אלו הסבורים כי כל עיבוד ואינטרפרטציה מנמיכים את הטקסט הקדוש (והקנוני) ושאין צורך להנגיש אותו לקוראים הצעירים במאה העשרים ואחת.
תנ"ך נגיש, מעובד ומקוצר (עטיפת הספר)
אילולא אחרית הדבר של אבי ורשבסקי, ראש תחום חברה ורוח במט"ח, המופיעה בכל אחד מהספרים שבסדרה, וודאי תופיע גם באלו שעתידים ככל הנראה להתפרסם, ייתכן ולא היה צורך בהקדמה שלמעלה. על אף הצהרתו כי העיבוד אינו מבקש להתחרות במקור או להחליפו, עצם העיסוק בסוגיה יש בו מעין התנצלות במסווה של הבהרה לגיטימית. אמת, יש לתת את הדעת על האופן בו היצירה משפיעה על היחס של הקוראים אל התנ"ך וכיצד היא מתכתבת איתו, אך לטעמי, אין לכך מקום בספרים עצמם.
חילול קודש, או עוצמה תרבותית?
ההבהרה הזו מפילה את הסדרה למלכודת שכל עיבוד נופל בה - הצורך להצדקה עצמית. לא צריך להתעמק בספרים בכדי להבין שאין הם מבקשים "להחליף" את התנ"ך, או להציע פרשנות שטחית שלו עבור קוראים צעירים שאינם מחוברים לתנ"ך. הבחירה לאייר את הסיפורים, למשל, על אחת כמה וכמה שהמאיירים מתחלפים מספר לספר וחלקם אינם ישראלים, מבהירה זאת מיד. אין מדובר בגרסה עכשווית וקלילה שמטרתה להרחיק את הקוראים מהטקסט התנ"כי ולהציע במקומו מהדורה מעודכנת וקלה לקריאה.
אך כאמור, הצידוק העצמי, שכל כולו מכוון לשכנע את הקהל כי לא מדובר בחילול הקודש, מנמיך את העוצמה התרבותית הגלומה בפרויקט.
ואכן, סדרת סיפורי התנ"ך היא פרויקט מו"לי יוצא דופן; שאפתני במימדיו, מרשים בעיצובו ובהיקף המשתתפים ובסיכומו של דבר, מהווה נדבך מעניין נוסף למדף ספרי העיבודים לטקסט הראשוני. שלושת הספרים הראשונים ("בראשית", "אברהם המאמין הראשון", "אמהות ואבות"), אינם מקיפים את מכלול הסיפורים. אלו נבחרו בקפידה על פי טעמה ודעתה של המחברת מסיבות כאלו ואחרות.
אם כן, מדובר באסופה אקלקטית של סיפורים, אותם עיבדה זהר בשפה עכשווית ופשוטה, ואף מתחה לא פעם את הגבולות של הסיפור המקורי, הוסיפה זוויות ראייה, מבעים והבהרות.
בראשית בגרסה המתווכת. ואיפה עומדת מערכת החינוך?
אך יש לעצור לרגע ולומר, שלא בכדי מתרעמים רבים על עיבודים לתנ"ך. הרעיון שיש צורך בתיווך לטקסט המקורי שאין שני לו הוא בעייתי. אם הצעירים לא מצליחים "להתחבר" לתנ"ך, כפי שנוטים להלין, יש הכרח במציאת פתרונות במערכת החינוך, ולא לרדד את הטקסט עצמו כך שיתאים לקצב המהיר של תקופתנו. גדולתו של התנ"ך בכך שהוא נצחי, ומן הראוי לחשוב על דרכים יצירתיות להציג את קסמו לדורות החדשים. ברגע שנפנים זאת, עיבודים כמו אלו של זהר לא יזדקקו להבהרות דידקטיות, כי אם יתקבלו בברכה, כתוספת מהנה וחיננית.
דיאלוג פורה עם הטקסט
והרי מדוע שלא יהיו תוספות שכאלו? עבור חלק נכבד מהאוכלוסייה, התנ"ך הוא לא בהכרח ספר קדוש (או לפחות: לא רק), וכפי שאין פסול מבחינתנו בעיבודים לסיפורי מיתולוגיות של תרבויות שונות, כך גם אין סיבה להדיר עיבודים של סיפורי התנ"ך. נדמה כי זהר חשה בכך גם כן, ולפיכך, ניכר שמלאכתה נעשתה מתוך הערכה לטקסט הקדום ואימוץ מוחלט שלו, אך גם מתוך רצון לנהל עמו דיאלוג פורה.
דיאלוג בין יצירות הוא אינו דבר חדש, ולטעמי, הוא מהלך מבורך. יש להתייחס בכבוד רב לדיאלוג שמנהלת הסדרה עם התנ"ך ולהבין את העושר התרבותי הטמון בו. הדיאלוג בא לידי ביטוי בפן הוויזואלי, באינטרפרטציות שמעניקים המאיירים השונים לסיפורים (ועל כך נדרשת התייחסות נפרדת של חוקרי איורים), אך כמובן שגם בפן הטקסטואלי.
בהחלטה אלו סיפורים לעבד יש הצהרה רבת חשיבות, וזהר מותירה בעיקר את הדרמה, את הליבה אם תרצו, ובכך היא מאפשרת קריאה קטועה ולא מחייבת של סיפורי התנ"ך. כל סיפור מבקש לעמוד בפני עצמו, להציג אירוע משמעותי, יופי אלוהי, יחסי אנוש, סיפורי מוסר וכן הלאה.
כיאה למי שמעבדת את הטקסט, זהר לא מבצעת ווריאציה על כל משפט ומשפט, אלא מעבירה את רוח הדברים בשפתה, משמיטה פה ומוסיפה שם, מתוך כוונה לצבוע את המקור בגוונים רבים. אך משעשתה כך - בחרה אלו קטעים לספר, עיבדה את הסיפור, כתבה אותו בשפה עכשווית, העצימה את קול המספר/ת החיצוני/ת - יש לבחון האם כל זה באמת עובד. אם נקרא לדוגמא מבחר סיפורים מהמיתולוגיה היוונית בעיבוד לילדים, לא נקבל את מלוא התמונה ואת כל העוצמה והעושר הטקסטואלי. ולאמתו של דבר, כך קורה גם בסיפורים שעיבדה זהר.
במקרים רבים מדי הטקסט נטול קסם, ולא רק ביחס למקור הטקסטואלי. תיאור קולע ומדויק על פני משפט אחד, הופך תחת ידיה של זהר לפסקה פשטנית וארוכה מדי שבסופה גם הבהרה ילדותית לקוראים (למשל: "'שבת שלום' אמר אלוהים ונרדם, כי בריאה של עולם שלם יכולה להיות עבודה מעיפת מאוד".) פתחון פה לאלוהים כשאין בכך צורך, התמקדות מיותרת בהבהרות לקוראים, הרחבה היכן שדווקא הצמצום הכרחי - כל אלו יוצרים תחושה כי דווקא ישנה כוונה דידקטית להנהיר את הטקסט המקורי ולא להוסיף עליו. בנקודות החולשה הללו, מחטיא העיבוד את מטרתו הטהורה, והוא עלול להיתפס כפשטני, מוסרני אפילו וחסר חשיבות.
אך לשמחתי, אין זה כך בכל הסיפורים, וככל שאנו מתקדמים כך העיבוד נעשה מוצלח יותר.
"אמהות ואבות", אולי מפני שעוסק יותר ביחסים בין-אישיים ולא בתופעות פלאיות, הוא הספר המוצלח ביותר מבחינת העיבוד. זהר רגישה לדמויות ולטקסט שהושם בפיהם; היא מצליחה לשמור על איזון בין השפה הכמעט יומיומית שהיא משתמשת בה לבין הפאתוס שבסיפורים, ואולי החשוב מכל: היא מצליחה להאיר לעיתים את הסיפורים באור חדש, שיש לו פוטנציאל להעשיר את המפגש של הקוראים הצעירים עם התנ"ך.
סדרת סיפורי התנ"ך היא לא פרויקט מושלם, אך היא יצירה אמנותית ותרבותית מעניינת. אמנם בעיבוד העכשווי לילדים, לא כל הסיפורים חזקים דים כסיפורים עצמאיים, והדבר נובע בעיקר מהעיצוב של המבע הלשוני ומתיחת הסיטואציה הדרמטית. במקרים אחרים, העיבוד מעניק נקודת מבט מרעננת לטקסט והסיפור מתגלה בפן שונה. יש לגשת לסיפורי התנ"ך שבסדרה בראש ובראשונה כסיפורים, שכן דרכם מנהלת זהר דיאלוג ומאפשרת גם לדורות הבאים לפתח דו-שיח מגוון עם יצירת היצירות.
"סיפורי התנ"ך", מאת רקפת זהר. הוצאת דניאלה די-נור
