האם עיוורים יכולים לראות באמצעות האוזניים?

הולמן חזר לבריטניה כשהוא בן עשרים וחמש. הממלכה הכירה באחריותה על כך שגרמה לפגיעה בבריאותו והתרימה לו להתגורר בטירת ווינדזור ללא תשלום. אולם חיים של מנוחה כפויה לא התאימו להולמן, כפי שהעיד על עצמו:

"...מי יכול לשאת חיים ללא מטרה, ללא המרדף אחר משאת-נפש כלשהי, שבמהלך השגתה יזדקק להפעיל באופן בריא את כוחותיו המוסריים?".

נפשו של הולמן הייתה נפשו של הרפתקן, המשתוקק לחקור את העולם ולהבין אותו. הוא לא היה יכול לעשות זאת מבין כתליה הבטוחים של טירת ווינדזור, אך כיצד יכול היה כעיוור לתור את העולם?

הולמן סרב לקבל את רוע הגזרה ובשנת 1819 פתח בסיוריו מסביב לעולם. הוא חצה יבשות וימים, טייל לרוסיה הקפואה ועד הגבול המונגולי, מספרד ופורטוגל ועד אמריקה - וכל זאת בימים בהם עיוורים נחשבו לנכים גמורים. הוא כתב ספרים על מסעותיו וזכה לתהילה עוד בימי חייו. דרווין הגדול בכבודו ובעצמו התייחס לכתיבתו על הדגה שבאוקיאנוס ההודי.

היו לו גם מבקרים ובשפע. אחרי הכל, כיצד יכול אדם עיוור לתאר את הבניינים שסביבו, לצוד פילים בצילון או להילחם בציידי העבדים באפריקה? האם יכול אדם עיוור להיות רגיש לסביבתו עד כדי כך שיצליח ללכת ברחוב הומה אדם, או לכוון רובה לפיל מסתער?

התשובה לשאלה זו היה חיובית, אך רק בתנאי שאותו אדם ידע כיצד לעשות זאת. סודו של הולמן היה במקל ההליכה שנשא עמו, ובו השתמש כדי להקיש על הקרקע בזמן ההליכה.

כמו עטלף

אנו מאמינים היום כי באמצעות המקל הולמן עשה שימוש בשיטה הנקראת 'מיקום-הד', או Echolocation. בדומה לעטלפים המסוגלים לשמוע את ההדים המוחזרים מחפצים ולהשתמש בהם כאמצעי ראייה חד ומדויק, גם הולמן העיוור פיתח מיומנות דומה שהתירה לו לזהות את ההדים שהוחזרו מנקישות המקל ולפתח תמונה של העולם שמסביבו.

דרך חישה זו בבני-אדם נחשבה במשך שנים רבות למיתוס, אך בחמישים השנים האחרונות היא הולכת ומתקבלת בעולם המדעי. גם כיום קיימים עיוורים המשתמשים בשיטה זו כדי לרוץ ברחוב, לשחק כדורסל ואפילו לגלוש על סקייטבורד.

בשבוע האחרון חזרה שיטת המיקום הזאת לכותרות, בעקבות מחקר חדש ומעניין שהתפרסם בכתב העת PLoS ONE. המחקר התבצע על מוחותיהם החיים של שני מומחים לשימוש בשיטה, שניהם עיוורים המשתמשים בשיטה באופן יומיומי, ומסוגלים לנווט את דרכם בערים ובהרים באמצעותה. השאלה שניסו החוקרים לשאול היא – מה קורה במוחותיהם כאשר הם עושים את כל זה?

לראות עם האוזניים

כדי למצוא את התשובה, השמיעו החוקרים לשני הנבדקים שלהם הקלטות של צלילים שונים – חלקם עם הד וחלקם בלי הד. בזמן ההשמעה הם סרקו את מוחותיהם באמצעות מכשיר תהודה מגנטית המזהה את האזורים במוח שפועלים באופן חזק במיוחד ומעבדים מידע.

כאשר אנשים בריאים משתמשים בעיניהם כדי לראות, מופעלים במוח מרכזי הראייה, אליהם מגיע המסר העצבי מהעיניים ומעובד עד ליצירת תמונה והפקת משמעות. אצל שני העיוורים, לעומת זאת, מרכזי הראייה כמעט ולא עבדו באופן רגיל. גם כאשר הושמעו להם קולות ללא הד, לא הופעלו מרכזי הראייה, אלא רק האזורים האחראיים על השמיעה.

ההפתעה הגדולה הייתה שכאשר הושמעו קולות צקצוקים עם הדים, זינקו לפעולה גם מרכזי הראייה. מוחותיהם של העיוורים יצרו תמונה המשקפת את העולם שמסביבם – וכל זאת רק באמצעות שמיעת ההדים המוחזרים מהסביבה. התמונה שנוצרה הייתה ברורה מספיק כדי לזהות את צורתם ותנועתם של עצמים ואפילו לקבוע את זהותם, באופן דומה, כנראה, ל'ראייתו' של ג'יימס הולמן, ההרפתקן שראה עולם.

אלו חדשות מסעירות. המשמעות היא שלעיוורים מאומנים יש אפשרות לחוש את העולם בדרך שעשויה להיות יעילה מבחינות מסוימות (ומוגבלות) ממש כמו חוש הראייה.

היא גם מספקת לנו תובנה חשובה על הקלות שבה יכול שינוי אבולוציוני להתחולל. הנוירולוג ד"ר סטיבן נובלה (בעל הבלוג המצוין נוירולוגיקה) מעלה תרחיש עתידי אפשרי שבו קבוצה של בני-אדם עוברת למערה או לחיי-לילה, מבלי שהיא נחשפת לאור.

חלקם יצליחו להשתמש בשיטת המיקום באמצעות הד ויזכו בכך ביתרון הישרדותי חשוב. עם מעבר הדורות, יצטברו מוטציות שישכללו את יכולותיהם להשתמש בשיטה – אולי באמצעות אוזניים גדולות יותר או קולות בתדירות גבוהה יותר ועוד – עד לקבלת מין חדש של בני-אדם הדומים יותר לעטלפים. אלו, כמובן, השערות פרועות בלבד לגבי העתיד.

רועי צזנה, דוקטורנט לננו-טכנולוגיה בטכניון, חוקר במרכז לחיזוי טכנולוגי באוניברסיטת תל-אביב. בעל הבלוג 'מדע אחר' וכותב בנושאי מדע.