ערוץ 1: נכנסים לארכיון ויוצאים עם נוסטלגיה

לירון רוצה לחזור אל ירון לונדון של האייטיז

אי שם, בסוף שנות ה-80, לפני שירון לונדון שחרר עלינו שוב את השד העדתי, הוא ורבקה מיכאלי ניהלו שיחות נעימות בגובה העיניים עם זאטוטים חכמים ורציניים להפליא. כילדה, תוכנית בה בני גילי יושבים בפאנל כמו של הגדולים, מול מבוגר שאינו דוגמנית, שלא רק שאינו מתנשא מעליהם, אלא באמת מאפשר להם להתבטא, היתה אי נדיר, שלא שב להגיח מאז.

"מסיבת גן". כבוד הדדי שאפשר רק להתגעגע אליו

אמנם היה משהו ביזארי וקצת מטריד בג'וליאן שגרן כפעוט מגודל, אבל גם הוא ואפילו יוסף המספר, גרמו לי להתקנא בילדים שקיבלו מדליות על השתתפותם בסוף כל תוכנית. כיום נותר רק להתגעגע אל הכבוד שהיה בין המבוגרים לצעירים בתוכנית, שהסתפקו בשיחה ערה וכמה מערכונים, יחסית לעולם רווי הערוצים והגירויים של היום. (לירון סיני)

היו ימים בהם לא שמענו ברדיו על קטטות של שיכורים במועדונים, או קראנו בעיתונים על אונס בשירותי בר זה או אחר. לא שהתופעות הללו לא היו קיימות, אבל דפוסי הבילוי של אזרחי ישראל הישנה (ויש שיאמרו טובה) היו שונים לגמרי.

"עם אחד עם שר אחד". סאטירה היתה גם היתה

בישראל של תחילת שנות ה-80 בילוי יום שישי היה בדרך כלל ארוחה משפחתית (בעיקר כי רוב המסעדות היו סגורות) שקדמה למעין חור שחור של שעמום שהסתיים רק במוצאי שבת. "סיבה לסיבה" היתה אחד מהצעדים הראשונים לחלץ אותנו מהשבתון התרבותי הזה. פתאום פתחנו את הטלוויזיה בערב שבת בלי לשמוע ערבית. אמנם נשארנו בסלון הבית, אבל אירחנו בו את מיטב הבידור הישראלי.

במקום להאזין לקריין הערוץ הירדני או למטיף אוונגליסטי בערוץ המזרח התיכון, קיבלנו את רבקה מיכאלי או את מני פאר בשיאם, עם הקלילות האינטליגנטית והקולחת שלהם.

לאורך עשור פעילותה, אירחה "סיבה למסיבה" את הזמרים, השחקנים, האמנים וגם הפוליטיקאים הבולטים ביותר. בלי יחסי ציבור מושחזים ומרסנים, אפשר היה ליהנות מההיכרות איתם: עופרה חזה, ירדנה ארזי, אדם, ריטה, דודו טופז, טוביה צפיר כאריאל שרון ושמעון פרס, וגם שרון ופרס האמיתיים ועוד ועוד.

חלקם נתנו כמה מהראיונות החשובים בציבוריות הישראלית. שאלות קשות אמנם לא היו שם, אבל סאטירה מושחזת היתה גם היתה, כמו הביצוע של צפיר ל"עם אחד עם שר אחד" - עוד אחד מהרגעים המיתולוגיים שסיפקה התוכנית. רגעים מיתולוגיים בזמנים אנלוגיים שבאמת ראויים לשימור. (אמיר בוגן)

שרי רוצה לחבק את ציפי שביט

כאשר שומעים את קולה של חני נחמיאס, נזכרים בתוכניות הטלוויזיה האהובות מפעם כמו "גברת פלפלת" ו"בלי סודות". כששומעים את רינת גבאי מבינים שדור אחד התחלף, והדורות הבאים, לצד האיי-פון 5, כבר לא באמת יתרגשו אל מול תמונת יוטיוב נושנה של נחמיאס.

אמא של ציפינקה ב"ציפי ללא הפסקה". עד היום לא מתבגרת

אבל כששומעים את ציפי שביט, לא חשוב בן כמה אתה, מרגישים בבטן המתהפכת את קולה הנושן של הילדות. כי הילדות, ממש כמו ציפי שביט, אינה נעלמת, אינה משתנה, אינה משנה את גוון שערה ובאופן תמוה גם לא ממש מזדקנת. לטובה או לרעה. בעיקר לטובה.

"ציפי בלי הפסקה", היתה סדרה על הפרסונה האלמותית של שביט הקומיקאית, בה החליפה כוכבת הילדים הכי נערצת והכי מדויקת דמויות רבות ללא הפסק: ממורה לבישול דרך תלמידה זוטרה, ועד ילדה שובבה בעלת גומות, נמשים, ושיער ג'ינג'י קופצני.

שביט, שטבעה לעצמה כוכב על טיילת הילדות של ילדי הערוץ הראשון, כיכבה בסדרה של הערוץ הראשון לצד מוני מושוב, דבל'ה גליקמן ונתן דטנר, אבל היתה המגנט האמיתי שריכז סביבו את הפרצופים הבלתי מרוצים או הקונדסונים, לצד שירי היומולדת, "הילד הכי קטן בכיתה" והג'מבו. כולם, כידוע הלכו לג'מבו. אחרי שנים, נדמה כי ציפי עדיין שם, מגרה עד היום, עבור דורות של ילדים גדולים, את בלוטת הנוסטלגיה. (שרי שביט)

אילת רוצה לצפות ב"אלוף בצלות ואלוף שום"

איך ייתכן שיצירת המופת הזאת, שנאפתה מחומרים ליגה א', מביאליק ועד מושונוב, כמעט שנעלמה ללא זכר? המשדר המיוחד הזה נולד מפנייה של אנשי ערוץ 1 לסופרת והפזמונאית לאה נאור, בבקשה שתעבד את יצירתו של ביאליק למחזמר.

"אלוף בצלות ואלוף שום". איך יכול להיות שזה לא נשמר?

נאור עיבדה, שיפצה והוסיפה שירים משלה, פנתה למלחין חתן פרס ישראל דובי זלצר, ויחד נוצרו שירים מקסימים, ששובצו סביב סיפור המסגרת על התחרות בין אלוף הבצל (מוני מושונוב) לאלוף שום (דני ליטני), ובראשם "אוהב זהב", יצירה רוקיסטית לחלוטין שליטני ביצע, בשבחי תאוות הבצע.

עוד השתתפו שם חנה לסלאו ואבנר חזקיהו כזוג מלכותי, עזרא דגן כזקן החכמים וכן צמד המספרים צרויה להב (בשלב הביניים, בין עבודתה עם ברוס ספרינגסטין להפיכתה לפזמונאית מצליחה) ומנחם עיני המנוח.

התוצאה, משדר בן שני חלקים בבימויו של אנטון סאלח ("המסעדה הגדולה"), ששודר לראשונה ב-1980 וזכה שוב ושוב לשידורים חוזרים בכל חג, עד שנעלם לפתע. פסקול המחזה יצא רשמית, אולם כבר אינו מודפס. משוגעים לדבר, ילידי שנות ה-80 וה-90, מעבירים ביניהם את קבצי ה-mp3, אבל אולי עכשיו סוף סוף יוכלו לראות גם את המקור? (אילת יגיל)

זמן רב לפני הקירות הירוקים המוקרנים והמשוכללים, מסכי ה-LED והטכנולוגיות האחרות, אי שם בשלהי שנות ה-70, מישהו בכנסת ישראל אישר משום מה חוק לפיו לערוץ הראשון של רשות השידור מותר לשדר פרסומות. סליחה, לא פרסומת. תשדירי שירות. עד היום משודרים תשדירים למוצרי צריכה שונים, בסיסיים בדרך כלל, כאלה המשרתים באיזשהו אופן את המדינה.

תשדיר החצילים. זוכרים?

כך זכינו להכיר עד היום את "היכן הויטמין סי שלי", "לאב לאב, משקה חלב", "אשכוליות או לא להיות", תשדירים למזונות שונים (חצילים, תפוחי אדמה ושאר ירקות בנאדם, ירקות) וכמובן "חיים, תדליק את האורות" בתשדיר האלמותי לטוטו.

אז נכון, לא מדובר בתוכנית, אבל אם מישהו כבר עובר על כל חומרי רשות השידור, בקשה אחת יש לי - הוציאו משם את תשדירי השירות (שרבים מהם ביים, אגב, יגאל שילון), קבצו אותם ללקט אחד ושדרו אותם כתוכנית.

אל מול הפרסומות בערוצים המסחריים של ימינו זה ייראה אולי מגוחך, אבל היצירתיות, ההשקעה וההומור של אז - לפחות מבחינת חובבי הנוסטלגיה עדיין עושים את העבודה. (עמית קוטלר)

ואילו תוכניות אתם הייתם רוצים להוציא מהארכיון? טקבקו במרץ!