מירי רוזובסקי מחפשת בית בין הדפים
הדרך אל הבית האוטופי היא הדרך שכולנו עוברים, בספרות ובחיים: בין הפנטזיה לפילוסופיה, בין העליה לירידה, בין הבניה לפירוק. על חמישה ספרים שמחפשים את השביל הביתה
"ספרים שמחפשים בית" הוא ניסוח מתעתע, שהרי מהו חיפוש הבית אם לא ההתבגרות האישית, ההתבגרות הקולקטיבית, המסע אחרי האהבה, היצירה, הישועה, מהו חיפוש הבית אם לא תכלית החיים כולה.
רוזובסקי. מהו חיפוש הבית אם לא ההתבגרות? (צילום: דן פורגס)
כש"כל הדרך הביתה" יצא לפני עשור, שנים כתבתי לכבודו טור שדיבר על זכרון ילדות, על הדרך הביתה, בעליה הגדולה, והחלונות המוארים שבתוכם דימיתי לראות אנשים ושוקו. עכשיו, כש"כל הדרך הביתה ועוד סיפורים" יצא בעיבוד המחודש, השונה, כתבתי על הדרך העכשווית והאינסופית אל הבית האוטופי שלעולם לא מתגשם. הדרך מהעליה הגדולה לדרך האינסופית היא הדרך שכולנו עוברים, בספרות ובחיים: בין הפנטזיה לפילוסופיה, בין העליה לירידה, בין הבניה לפירוק, הבית שכלום לא יכול לו, הכלום, ואנחנו.
"קירות עץ דקים", מאת נתן שחם
בשנים האחרונות הווי הקיבוץ הפך משום מה להיות נושא פופולרי בספרות הישראלית. אבל הספר הזה, שיצא בסוף שנות השבעים, לא שייך לשום ז'אנר ולשום גל. גיבוריו הם אנשים שחיים בקיבוץ, בישראל של שלוש תקופות, כלומר הם אנשים שחיים, כלומר הם אנשים.
האהבה, צרות העין, רוחב הלב, הקטנוּת והגדלוּת של נאמנות ושל זיוף, ובעיקר הצורך הבודד, הנואש לאהבה, הם שמניעים את הספר הזה, שגיבוריו מנסים בכל כוחם לחיות "מחוץ להיסטוריה" ויודעים כי הנסיון הזה חסר תוכלת הוא, שכן ההיסטוריה מתערבת בחיי האנשים והופכת את החיפוש שלהם לאושר, לבית. לרגע קבוע וידוע של שלווה ומוחלטות, לחיפוש שלעולם לא יבוא על סיפוקו.
האהבה, בספר הזה היא הבית, למרות שהיא תמיד עומדת בניגוד מסוים ל"דין התנועה" לחוקי הבית החיצוני, לאסור ולמותר. האהבה הזאת משמעותה איחוד, נפש ונפש, כמיהה וכמיהה, שאלה ותשובה.
"באב אלשמס", מאת אליאס ח'ורי
בעולם מושלם הספר הזה היה נכנס לתוכנית הלימודים בהיסטוריה. בידיעת הארץ. בגיאוגרפיה. אבל העולם שלנו איננו מושלם והישראלים שנחשפים לספר הזה צפויים לטלטלה גדולה שכן הוא מאיר את כל הפינות החשוכות בתולדות ימי המדינה הידועים לנו עד שעמום, הכרזת האו"ם, מדינות ערב, מלחמת העצמאות.
אנחנו גדלים לנופם של משורינים מפויחים שמשקיפים על ברוך ג'מילי מפתח תקווה שכתב את שמו על קיר שכעת מקושט בדגל, ההיסטוריה הרשמית המשתמעת מהנוף הזה מהדהדת בכל מזדה שלוש שדוהרת בכביש לכאן או לכאן. אבל מאחורי הקיר ההוא מסתתר עולם שלם. אנשים שאין להם קול. שאין להם בית. שאין להם לאן לשוב כי סיפורים נמחק, והופקע ושונה, בחסות הנרטיב הצודק, הצדקני, הלאומני.
הספר הזה מאיר עיניים. הנה הפרימוס שנשאר דלוק בעת הבריחה, הנה אלה שנשארו כאן, שתוקים וכנועים, הנה אלה שנעקרו מכאן, אילמים ואלימים, הנה הקרע בניהם, בין אלו ששתקו את סיפור ההשפלה והאובדן ובין אלה שלא רצו לשמוע אותו, ומה אנחנו בתוך כל זה, מה אנחנו בכלל.
אנחנו הסיפור ואנחנו שתיקתו, אנחנו העצים העקורים ואנחנו הרצון העז לבנות משהו חדש על חורבות, אנחנו הקורבן והמקרבן, אנחנו השתיקה והמילים, ואנחנו חייבים לדעת. לשמוע. לתת לחושך את זכות השיבה לאור. כי רק כך אולי נוכל להמשיך, כולנו, אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים ועוד אנשים, שבסך הכל מייחלים לבית.
"אהבות מוברחות", מאת ברנהארד שלינק
עוד ספר שמאיר את הנרטיב הקולקטיבי הישראלי באור חדש. שלינק עוסק בכל ספריו בחוויית העקירה, הטראומה, התלישות, והאשמה של גרמניה שאחרי המלחמה, וליתר דיוק של הדור השלישי בגרמניה, שאחרי ולפני האיחוד. דור שמתמודד עם טראומה של אשמה וזוועה שלא הוא עצמו עשה, דור שמנסה לברוח ככל האפשר מגורלו השנוא, הבזוי, הנרדף של האשם,.דור שמנסה להתנחם באושר פשוט, זעיר בורגני, משפחתי, חדש, ונקלע שוב ושוב אל היורה הרותחת של ההשין, של העבר, של שורשיו, של מה שנעשה ואין להשיבו.
חווית העקירה, הטראומה והתלישות (עטיפת הספר)
לא רק האהבות מוברחות בספר הזה, גם רגשות פשוטים יותר כמו דאגה של אב לבן, כמו געגוע לאשה שנפטרה, כי בעולם של שלינק אין דבר שהוא פשוט ובהיר, אין חלוקה אמיתית לטובים ורעים, ואין בית, שהרי הבית נהרס בידי הטובים ובידי הרעים גם יחד, ונותרו רק שקרים קטנים וכפרות שמקריבות עצמן לשווא.
"אלוהי הדברים הקטנים", מאת ארונדהטי רוי
"בביקור האחרון ההוא, עשתה אמוּ את הבוקר עם רהל בחדרה. בשארית משכורתה הזעומה היא קנתה לבתה מתנות קטנות עטופות בנייר חום עם לבבות נייר צבעוני מודבקות עליו. חפיסת סיגריות שוקולד, קופסת עפרונות מפח וחוברת מהסדרה הקלאסית "עלילותיו של פול בניאן"- גיבור הסיפורים המצוירים לילדים".
להשהות את הילדות, להעניק בית
אלה היו מתנות הולמות לגיל שבע: רהל היתה בת כמעט אחת עשרה. זה היה כאילו אמוּ האמינה שאם היא תסרב להכיר בחלוף הזמן, אם היא תכפה אותו בכוח רצונה שיעמוד מלכת בחיי תאומיה, הוא יעשה כן. כאילו בכוח רצון בלבד יהיה די להשהות את ילדותם של ילדיה עד שידה תהיה משגת להחזיקם ברשותה, להעניק להם בית אצלה.
"משהו פשוט מסובך," מאת דקלה קידר
לשלומצי יש שני בתים ושתי חברות, ואחות אחת, ואהבה גדולה אחת, והרבה מלים. היא כבר בת 17,
שלומצי, הזמן רץ כשנהנים ורק לפני שלוש שנים היא היתה בת 14 ו-15, ו-16, בספר ,שלומצי כותבת יומן". ועכשיו, התרחבות הלב הזו, כמו עם ילדים, כשפתאום רואים את האדם שבקע מהגוף הילדי, מהפנטזיות הנאיביות. שלומצי כבר לא נאיבית.
על תשוקה לכתיבה ולאהבה
היא חושבת שהיא מבינה הכל, אבל בעצם היא לא מבינה כלום, והספר הזה שהוא חגיגה
מרהיבה של כתיבה, של תשוקה לכתיבה, של תשוקה, של אהבה, ושל אהבה של מלים, מסופוקלס ועד לאה גולדברג, הוא ספר התבגרות שרלוונטי לגיל הרלוונטי, כלומר גיל ההתבגרות, כלומר הגיל הזה, עפאס, של הילדים שלנו, ושלנו גם.
ומה בסוף? בסוף שלומצי תבין. שאין בית אחד, במובן העמוק, הקיומי, ואין אהבה אחת, ובכלל המילה הזאת, "אחד", כמה היא יחסית. אבל יש גם מוחלט, ואם לא מוחלט אז לפחות אפשרי, והוא נמצא בפנים, ביכולת שלה להגיד את שלה, וכמה יפה היא עושה את זה, כשהיא מבינה, ויחד איתה גם אנחנו: שאפשר להפסיק לחפש לא כי אין בית, בדיוק להיפך: כי יש. כי תמיד היה, כי לגדול זה פשוט מסובך, כל להיות זה פשוט מסובך. כי כל הפשוט וכל המסובך הזה הם הבית ההוא, האחד, שחיפשנו תמיד.
מירי רוזובסקי היא סופרת. לאחרונה פרסמה את ספרה העשירי, "כל הדרך הביתה ועוד סיפורים", בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
לפנייה לכתב/ת 
