"בשביל המרכז, אנחנו חיית מחמד חברתית"
אבנר פיינגלרנט שם את מכללת ספיר על המפה עם פסטיבל קולנוע דרום בשדרות - הרחק מלב התעשייה במרכז הארץ. בראיון לפני יציאתו לשנת שבתון בניו יורק, הוא מתוודה: "אנחנו מביאים אלטרנטיבה. הנתק הוא מול 80 אחוז מאוכלוסיית ישראל"
הבמאי אבנר פיינגלרנט, מנהל המחלקה לקולנוע של מכללת ספיר באחת עשרה השנים האחרונות, סוגר בימים אלה עשור לפסטיבל קולנוע דרום אותו הגה ומימש, פיתח וניהל וכעת הוא מרפה ממנו ומשחרר אחיזה (ענר פרמינגר יחליפו בתפקיד) כדי לתת לפרויקט חייו, שמשתרג היטב במכלול עשייתו, לגלות דרכים חדשות ללכת בהן.
"לא מפחיד אותי לשחרר אחיזה", הוא אומר בראיון ל-ynet לרגל הפסטיבל העשירי בשדרות וזמן קצר לפני שיצא לשנת שבתון כדי להתרחק מההמולה, "מפחיד אותי, שלא יהיה לזה המשך. אני אדם שנורא אוהב שינויים ואני זקוק להם, אבל מקום צריך כל הזמן להשתנות ולהתפתח. אני חושב שהפסטיבל זקוק לכוחות חדשים, לתפיסות ולחשיבה אחרת, לתנועה".
games.jpg)
פיינגלרנט. נעצר על שוטטות (צילומים: תמי דהאן)
תנועה היא מילת מפתח עבור האיש שבסיס חייו ממוקם במושב שדה דוד, שבחבל לכיש בנגב. "זה מקום קטן ופשוט", הוא אומר, "ממנו אני יוצא לשוטט. כל הזמן בתנועה. או במדבר או בשדות. אם אני לא הולך בכל בוקר 10 קילומטרים לפחות, אין לי אחיזה. אני זקוק לקרקע. אדם צריך לראות את עקבות הנחשים, השועלים, היעלים. זה הבסיס. אני הולך בשדות". בקרוב יעזוב לניו יורק כדי ללמד בחוג למזרח תיכון ולספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה. "זה לנשום אוויר חדש", אומר פיינגלרנט, "וללמד, זה לא לנהל".
עייפת?
"יצירת שיח היא כיפוף ידיים מסיבי כל הזמן. התחלתי את החיים המקצועיים שלי בגיל 38. עד אז הייתי נווד שמשוטט מרעיון לרעיון ומפרויקט לפרויקט. אני עדיין מסתובב המון עם המצלמה ומחפש את הסיפור הבא, אבל אני זקוק לזמן הזה כדי לנשום. לא התכוונתי להקים את מחלקת הקולנוע בספיר, לא התכוונתי לייסד את פסטיבל קולנוע דרום. מעולם לא רציתי להיות מעורב בשגעון הזה של פוליטיקה וציבוריות, רציתי לעשות סרטים. יצא שבאתי לשנה ונשארתי עשר. באתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה כבדה".
למה כבדה עליך המלוכה?
"האחריות והדאגה נותנות סימנים ואחרי עשר שנים, היצר שלי במקום אחר. קשה להסביר כמה דאגות יש בזה. את לא יודעת מה זה אומר לעבוד במכללה ובמקביל לקיים את הפסטיבל בשדרות. אתה נלחם על תקציב, אתה נלחם על כיתות לימוד ראויות וציוד הפקה שיאפשר לכל תלמיד לעבוד ולא רק לעשירים שיכולים לספוג כמו בבתי ספר אחרים. כל מה שנגענו בו מראשיתה של הדרך היה שונה ואחר מהתפיסות המקובלות בארץ. זה קשה, סיזיפי ושואב ללכת בדרכים לא סלולות".
סף רגישות נמוך
זו לא רק המלוכה שכבדה. גם הבית אותו הוא סוחב על הגב כמו בסרטיו - דייגים בעזה כמו אנשי הנגב המערבי וישובי עוטף עזה מוכי הקסאמים. כל אלה מחייבים ניתוק זמני. "זה מקום שמזמין פיצוץ", הוא אומר ומתייחס בין היתר לסקנדל התורני שייצרה שרת התרבות לימור לבנת עם פתיחת הפסטיבל השבוע בעקבות הקרנת הסרט "עדות" של שלומי אלקבץ. "סף הרגישות פה נמוך וזה מעצים את הכל", הוא אומר.
"הסרט של שלומי מתבונן במציאות שהוא לא מוכן להסכים לה. אפשר לקרוא לזה כיבוש או המחיר שאנחנו, כל מי שחי פה, משלם". פיינגלרנט, יוצא סיירת מטכ"ל, שהמפקד שלו במלחמת לבנון היה בוגי יעלון והמד"ס, בנימין נתניהו, מכיר את מחיר הקונפליקט.
"הכאב של האנשים שחווים את מציאות החיים פה אמור לעזור להבין את כאבו של האחר אבל לא פחות מכך, לחדד את הדאגה העצומה למשמע מונולוגים של חיילים ומתוך הידיעה שהם נשרטו לכל החיים. אלו הילדים שלנו. אני לא יכול שלא לשאול מה יהיה עם הילד הפרטי שלי בגיל 18?".
שלומי ורונית אלקבץ בעין הסערה בפסטיבל קולנוע דרום
את אותה השאלה, שטורדת את מנוחתו, הוא מציף גם בסרט "מטדור מלחמה", שיצר בשיתוף עם מכבית אברמסון והוקרן בפסטיבל. באמצעות מפקד שאחראי על העברת מזון וציוד הומניטרי לעזה בשעה שבנו משרת שם, הוא שואל איזה ילדים גדלים פה. "הדאגה היא קודם כל לחברה שבה אני חי ולילדים", הוא עונה בעקיפין גם להאשמות שהשמיעה שרת התרבות על יצירה מגמתית, חד צדדית, שמחזקת את הצד השני ופוגעת בישראל. "זו הסיבה שכל כך חשוב שהפסטיבל הזה יקרה דווקא פה. הוא לא מנותק ממציאות החיים של המקום הזה שבמשך שנים היה מתחת לרדאר התקשורתי והפוליטי".
מי מנותק ממי?
התשובה לשאלה האם פסטיבל קולנוע דרום מחובר למקום שבו הוא מתקיים, מורכבת. תלוי, כך נראה, את מי שואלים. מפעילי את המזנון בפסטיבל דברו על נתק, בין מכללת ספיר והחוג לקולנוע לבין העיר שדרות. "אנשי שדרות עוברים במתחם הפסטיבל בדרך לשכונות המגורים על קצות אצבעות כדי לא להפריע", הם אומרים, "רק מעטים נכנסים לאולמות הסינמטק".יכול להיות שברמה מסוימת הפסטיבל הוא נטע זר במקום?
"זו שאלה שאין לה תשובה מוחלטת. זה תהליך שלוקח זמן. השנה היו יותר צופים משדרות בפסטיבל ויותר סטודנטים משדרות שעושים סרטים על האזור הזה. זה מהלך מרתוני לא פשוט. הנתק שאת מדברת עליו הוא לא מול אנשי שדרות אלא מול 80 אחוז מאוכלוסיית ישראל. אנחנו מביאים אלטרנטיבה של קולנוע. את ההארדקור של מה שנקרא ארט-האוס וכן, אנחנו לא מתביישים לומר שזה למיטיבי לכת. זה נכון לקולנוע העולמי והישראלי שאנחנו מציגים במטרה לאתגר את החשיבה".
זוהר ליבה ומנשה נוי. המרכז ירד דרומה
לצד הנתק מתושבי שדרות, מסתמן גם ריחוק מהעשייה בתל אביב ומרכז הארץ, אולם פיינגלרנט, לא ממש מוטרד מכך. "ההכרה של המרכז פחות מעניינת. בשביל המרכז, אנחנו חיית מחמד חברתית שמתעסקת בדברים בהם הוא לא רוצה לגעת. אנחנו מציעים אלטרנטיבה".
מי הקהל שלך? למי אתה פונה?
"אנחנו לא באים לייצג את הקול של שדרות, שער הנגב או תושבי הנגב המערבי. אנחנו מייצגים את הקול שחסר בקולנוע בארץ ואני מדבר על קולנוע שמתעמת עם עצמו, קולנוע מהעולם השלישי, קולנוע שמחבר בין פרקטיקה לתיאוריה. תפישת העולם הזו נובעת מהחיים שלי בדרום. זה הקולנוע שמושך אותי כצופה. זה הקולנוע שאני מאמין בו. זה הקולנוע שיכול להביא לשינוי אמיתי בתודעה ולא כפרופגנדה".
הצלחת ליצור דיאלוג עם הסביבה?
"זה לא פסטיבל סטודנטים. זה פסטיבל שמביא קול אחר. הוא יכול היה לקרות בצפת, בטבריה, בירושלים אבל הוא קרה דווקא בפריפריה הדרומית. זו עובדה. בתל אביב מיישרים היום קו עם ההגמוניה, לא רוצים להכעיס אף אחד, מעדיפים שהכל יהיה נעים ומדליק כמו בלונדון ובניו יורק. אנחנו אומרים: 'תשמעו, אנחנו גרים פה ולא הכל מדליק ומבריק'. החיים פה נורא קשים ואני חושב שצריך להסתכל עליהם בעיניים פקוחות.
"קולנוע יכול להכיל קולות קשים ואנחנו עושים את זה פה. זה קול סובייקטיבי שהוא מיעוט בבסיסו. הקול הזה הולך לשוליים ולא במרכז מהותו. אני אומר שאם החברה הישראלית לא תאפשר לעצמה שוליים ותשאר רק עם המרכז, היא תתנוון".
בין שוט לשוטטות
כשפיינגלרנט מדבר על קולנוע הוא מדבר גם על אידיאולוגיה. "זו לא ציונות", הוא צוחק, "אני מעדיף מילים כמו חלומיות או מהפכנות". אולי זו הגנטיקה. כבן למשפחת מהגרים מברזיל שעלתה לישראל והתיישבה בקיבוץ ברור חיל, ללכת בדרכים לא חרושות הוא חלק מהביוגרפיה הפרטית שלו.
"כשההורים שלי באו לכאן מברזיל, הם היו אוונגרד", הוא אומר, "רוב הקהילה נשארה בריו. כשסבא שלי התעקש לבנות שם בית חינוך יהודי בשפה העברית ודיבר על עלייה לישראל, נידו אותו. הקהילה רצתה לדבר אידיש ולהיטמע בברזיל. הם לא רצו שטובי בניה ילמדו עברית ויגשימו את החלום הציוני בישראל. מהלך של אוונגרד הוא בחירה בחיים מחוץ למדורת השבט. בדרך הזו הולכים מעטים וזה בסדר מבחינתי, אני לא מרגיש לבד".
בעשר השנים מאז ייסד את הפסטיבל פיינגלרנט הצליח בסבלנות מתעקשת לייצר גרעין קשה של כוחות מקומיים שחלקם בוגרי החוג אשר היום מפעילים אותו. "זה צוות אדיר שלא נותן לי להרגיש לבד", הוא אומר, "אני קורא להם משפחת קולנוע דרום וזו קבוצת תמיכה של משוגעים שעושה מאינטואיציה ולא מהחלטה. רק יצירה שבאה מיצר, מובילה אותך לאובססיה הבאה".
ומה האובססיה הבאה שלך?
אני רוצה שהפרויקט הזה יגדל ויתעצם כי הוא מציע מודל אלטרנטיבי שכשאתה נחשף לו אין סיכוי שתצא אדיש כיוון שהוא בתוך החיים, התשוקה והיצר. אני רוצה שיקימו פה תחנת טלוויזיה אינטרנטית. אני רוצה שתהיה פה קרן ליוצרים מהדרום שעושים סרטים נועזים. אני רוצה שמודל 'סאנדאנס בנגב' יחבר עזה לשדרות וישובי הנגב. אני רוצה להמשיך לעשות את הסרטים שלי ולהמשיך לשוטט".
