רות אלמוג על ספרה החדש: אוטוביוגרפיה נפשית
"הדברים הם לא אחד לאחד מה שקרה במציאות", מספרת רות אלמוג על "שירת האוקרינה", קובץ הסיפורים האחרון שלה, "אבל אלו פצעים שאני מדברת עליהם". ראיון בחדר העבודה
הסופרת הוותיקה רות אלמוג כתבה את סיפורה הראשון שהיתה בכיתה ו', על שלוש נשים שחולקות דירה, שאחת מהן היא סבתה. "כשהיו שואלים אותי, מה תהיי כשתהיי גדולה, הייתי אומרת, 'אהיה סופרת'", היא מספרת. "בהמשך החיים ייעדתי את עצמי לקריירה אקדמאית, אבל פתאום היה לי משבר והבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות, והתחלתי לכתוב".
אחרי שסיפורה הראשון של אלמוג פורסם במוסף "הארץ", היא הבינה שהיא עומדת להקדיש את חייה לכתיבה. בספרה החדש, "שירת האוקרינה" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) ניתן לזהות סממננים אוטוביוגרפים רבים. הספר רצוף בסיפורים קצרים על סיטואציות אנושיות, העוסקים בעיקר ביחסים בין ילדה לבין הוריה המהגרים, בישוב קטן בתקופת טרום קום המדינה.
"מבחינתי הספר הזה, הוא ספר של סיפורים קטנים. אוקרינה", היא מסבירה את פירוש השם, "היא כלי נגינה קטן, בדרך כלל עשוי חרס, ומצומצם מבחינת הצלילים שהוא יכול להפיק. וזה מתאים לסיפורים. הסיפורים הם אוטוביוגרפיים מבחינה נפשית, אבל הם לא אחד לאחד מה שקרה במציאות. על אימי מעולם לא כתבתי. אחרי מותה כתבתי עליה טקסט ופירסמתי אותו בגרמניה בכתב עת. אבל כנראה שלקראת סוף החיים היה הכרח להתמודד עם הדברים, ובסופו של דבר אלו פצעים שאני מדברת עליהם".
בהקשר לספרות מקור בת זמננו, אלמוג, שפצחה בקריירה ספרותית לפני למעלה מארבעים שנה,
שמה לב לשני יוצרים צעירים ומוצלחים, האהובים עליה: הראשון הוא הסופר והמשורר שמעון אדף, אותו היא מכנה "סופר גדול", ולאה איני, עוד סופרת חשובה בעיניה, "שעומדת להפתיע את הקוראים".
אלמוג, ילידת 1936, נולדה בפתח תקווה להורים רופאים שהיגרו לארץ מגרמניה. היא למדה ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ופרסמה את סיפורה הראשון ב-1967. כיום היא כותבת ועורכת במדור הספרות של עיתון "הארץ".
מבין ספריה לבוגרים, ילדים ונוער: "חסדי הלילה של מרגריטה", "כדור הכסף", "מוות בגשם", "תיקון אמנותי", "באהבה נטליה". מבין הפרסים הספרותיים בהם זכתה בעבור עבודתה כעורכת וככותבת: פרס ברנר, פרס עגנון, פרס נוימן ופרס זאב.